יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

Rouge et blanc - sc no 199

 A few weeks ago, the sc was all about making a cradle for our cat. I took an old pillow, covered it with an old shirt, thinking it will be the base of the cradle, but as it came out a triangle and quite big, I left it like that and did not publish it in my blog. My cat was rather pleased with the result but I felt it wasn't finished.

Then came the new sc, talking about making something with a stitch we never used before, so I added some little roses for the "royal sit" and a button using a technique new to me, but still I wasn't happy.
 
Eventually came the sc 199, res and white, and so I added some white roses and a white button, and now the work is completed, combining the three last cs.
 
So here it is:
 
 
 
 


 As for the desert, here is a cake I made las saturday, inspired by the idea of red and white....
 
 
 
 

יום שני, 18 בנובמבר 2013

SC n° 196 - Les années 80's !

The second half of the 1980ies was mostly spent by me studying at the University.
 I was a very devoted students, reading everything in the reading lists.


So, when the challenge of the 80ies came about, I made a little owl, honoring the Godess Minerva (Athens) -  the Godess of Wisdom, Intellectual curiosity and Knowledge.


The design was adopted from this youtube tutorial.


Here is my little owl.


יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

sc n 195 - Granny square

A few months ago, I came across an "african flower" tutorial and I made a few of it, so I had enough to make a little bag, It's now in my bag, I use it for cosmetics.
 
 
 
When Isabelle suggested the challenge of the Granny square, It was a chance to make something new. so I made a little purse for change money.
 
 
 
 
 
 
 
Here are my two creations together.
 
 
 
 
 




יום שבת, 26 באוקטובר 2013

SC n° 193 - Un jouet pour votre animal de companie

here is my creation for the idea of isabelle - a little toy for my pet.
thia time I made something for kika, my little kitten. She is a gifted kitten, playing with everything, very curious and sweet.
 
 
 
 
 
 
 
 
 

יום שני, 14 באוקטובר 2013

SC n° 191 - Souris !

A few days ago I have decided to learn one new word a day.  In any language.
 
One of the first words was - souris, a mouse .
 
 
It was as if Isabelle felt that, and the 191 Sc Chalenge was to create - a mouse! - souris.
 
 
My little mouse came to the world and was welcomed by my cat.
 
 
 
 
Afterwards he climbed on my hand as he smelled something very  familiar. what was that smell?
 
 
It can't be!!!!!! oh - la- la!
it is!
 
My favorite cheese - Camembert, and from Normandie too!!!!!!.
 
 
 
 
 
After sniffing a while he was soooooo happy and fell asleep, dreaming sweet dreams .
 
 
 


יום שני, 7 באוקטובר 2013

SC n° 190 - Le temps est compté...

one afternoon,
three hours of work and
here is my creation:
a little purse for my car lisence and car insurance.
 
 
 

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

דובנת קטנה וורודה

כשהיינו ממש קטנים וביקרנו בגן חנה, היינו הולכים לפעמים לבית של חיה העוזרת לגננת ורואים בטלוויזיה שלה סרטון אנימציה בשחור-לבן בו כיכב נדי פעמוני. לא לכולם בכלל הייתה טלוויזיה בבית באותם הימים והביקורים הללו נחרטו חזק בזיכרון. את רוב הרפתקאותיו בילה נדי עם חברו הטוב אוזניון, ולא ישכח גם מר פלוד השוטר. אך לנדי הייתה גם חברונת מתוקה - טסי. טסי הייתה דובנת חומה, היו לה כפּות רכות והיא הייתה נפלאה. חמודה, מתחשבת, חכמה, מחבקת ברכות, אוהבת בלי תנאי ותמיד מעודדת את נדי למרות כל התלאות שעבר.
למי שזוכר, היו גם הספרים שתורגמו לעברית. אלו היו ספרים קטנים, הציורים בהם היו צבעוניים ובאיכות גבוהה מאד. הזיכרון שלי מהם הוא זיכרון של קדם קריאה, אני זוכרת אותי מסתכלת על הציורים היפים, מספרת לעצמי מחדש את ההרפתקאות בהן נתקל נדי על פי הציורים, ואת טסי שהייתה שם לצידו. מתוקה ודובית. אחת מגיבורות ילדותי, אולי אפילו מודל לחיקוי לאופן ההתייחסות הנאותה לזולת עד היום הזה.
 
סבתא שלי עלתה לארץ כאשר הייתה בת שמונה עשרה בראשית שנות ה - 20 של המאה הקודמת. היא הייתה ציונית, ידעה עברית מהבית, למדה בגימנסיה עברית, הייתה חברה בשומר הצעיר. היא ידעה מצוין פולנית אך נשבעה לעצמה שלעולם לא תדבר יותר בשפה הזאת ברגע שכף רגלה תדרוך על אדמת ארץ ישראל. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בפולנית. היו מילים ספורות שאיכשהו חמקו מהאיסר הזה ומצאו את דרכם אל השפה המשפחתית. שתיים מהן התייחסו לנשים: האחת - שצ'פה (כנראה שהתרגום הוא סוסה אצילה או משהו כזה) לבחורה רזה, השנייה - משינה לבחורה גדולה. והייתה עוד מילה אחת שהגיחה לה: לאפּה  או לאפּונזה, ובעברית - כפּה. יש משהו כל כך רך ומתוק במילה הזאת, זאת לא כאפה, לא כף, לא צ'אף. כפּה עם דגש בפה. צליל המילה מעביר משהו מהרכות הזאת של האחיזה בכף היד בעיקר בהקשר של כף קטנה של פעוט. בביתנו אמרו, תני לי כפּה, לא תני לי יד.
 
ואיך זה מתקשר לטסי? ומה היא בכלל עושה כאן בבלוג  שלי?
 
לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה לעשות דובון טדי משקיות ניילון. הגיעו לידי כמה שקיות ורודות של רשת רמי לוי וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נחמד לעשות מהן דובון. חיפשתי ברחבי האינטרנט ואז מצאתי ביו טיוב את הסרטון הבא:
 
 
 
לקבלת ההדרכה המדויקת לעשיית הדובון, הייתה רשומה כתובת של בלוג וכשהגעתי אליו, הסתבר שהוא לא פחות ולא יותר,  בפולנית. היו שם הוראות, אך מאיין לי לדעת מהן ההוראות לרגליים או לכפות הידיים?
 
ואז הופיעה המילה הזאת:
 
Łapki
 
כמו חץ מהזיכרון נשלפה הלאפּה, הכפּה.
 
התחלתי לסרוג את הדובון בערך בפסח אך היה מאד מאד קשה לעשות אותו. על פי ההוראות היה צריך לספור מס' קטן מאד של עיניים וכל פעם נולדו להן עיניים חדשות, אלוהים יודע מאיפה. הספקתי לעשות ראש, אוזניים, גוף וכפה אחת והפסקתי. הדובונצ'יק הלא גמור הזה, הסתכל עלי מאז בעצבות מסוימת, כמו אומר האם זה גורלי, להישאר לא גמור?
 
בסוכות החלטתי שיש לסיים את חובותיי לדובון ופניתי למלאכת הכנת הכפה הנותרת ושתי הרגליים. אחרון אחרון חביב נותר לרקום את העיניים ואת האפון ואולי הפה. הרקמה הזאת הייתה החלק הקשה ביותר. אולי שש או שבע פעמים רקמתי ופרמתי, ולפתע אף הבנתי שזה איננו דובון אלא דובנת. דובנת קטנה ונחמדה. יסלחו לי חברותי הפמיניסטיות הנאבקות על הפסקת השימוש בוורוד לילדות באוטומט, אך זאת הייתה דו ב נ ת . סרגתי לה חצאית קטנה, פפיון לצוואר ואפילו קשת לשיער. אתמול היא נראתה לי קצת משונה, העיניים לא היו במקום והחיוך יצא מוזר. היום החלטתי לא לוותר ולתקן לה את הפנים ויהי מה.
 
והנה טסי, הדובנת הקטנה, עם כפּות רכות ועבר פולני, אך לגמרי תוצרת ישראל.
 

 
 

 
 

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

מיחזור

אחרי שאני קונה בסופר מרקט או בכל חנות אחרת, יש תמיד ערך מוסף לעצם הקנייה: השקיות בהן הושמו המצרכים. המחשבות מתחילות להתרגש מהשאלה, מה אעשה בהן הפעם? למה יהפכו במהלך משחקי המיחזור שלי? אם אלו שקיות צבעוניות אז בכלל השמחה רבה, במיוחד אם הצבעים נדירים, כמו סגול או כחול.
כאשר אני יוצרת חוט מהשקיות, אני גוזרת במספריים גם את הידיות והתחתית, אך הן אינן נזרקות לפח אלא נשמרות.
 
                        


 כאשר יש לי מספר רב של אלה, אני עושה מהן חבל על ידי יצירת צמה:
  
                         
 
ולאחר שהחבל כבר ארוך, ויש לי מספיק שיירי חוטים מהשקיות, אני פונה למלאכת אריגת החבלים, אני סורגת סביבם בקרושה וכך זה נראה במהלך העבודה.

 
 
                          
 to be continued.....
 
 


יום שישי, 20 בספטמבר 2013

טפו טפו טפו נגד עין הרע

אני מבקרת בבלוג של איזבל קסדיאן, אמנית צרפתית מופלאה, שמאתגרת את מבקרות הבלוג שלה בכל מיני משימות נחמדות.
הפעם מדובר היה על קמע מזל.
מעניין היה לראות את ההשפעות התרבותיות מהן נלקחו הרעיונות, החל מלוכד חלומות אינדיאני, דרך קמע יפני  (אוממורי ) של דת השינטו ועד לתלתן  בעל ארבעה עלים ואדלוייס, כל כך אירופיים.
היה מוזר לא לראות לא חמסה ולא עין כחולה.
אז הנה אני משלימה את החסר.
שיהיה במזל .




יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

כמטחווי קשת

בבית סבתי היה ספר מהודר בהוצאת בצלאל עם כריכה יפה, שהיה שמור בקופסא. בספר הזה היה אוצר של תחריטים על פי סיפורי התנ"ך שיצר הצייר גוסטב דורה. מאד אהבתי להסתכל עליהם ולהפליג בדמיון באמצעותם  למחוזות רחוקים אלו שלפתע אפשר היה להסתכל עליהם. שתי תמונות עמדו זו מול זו: הגר המשולחת מן הבית יחד עם בנה ישמעאל למדבר, ואח"כ תמונת הגר המתפללת אל ה' וישמעאל נמצא במרחק ממנה, זרוק.  בתנ"ך נעשה שימוש בביטוי מעניין לאותו מרחק בו ישבה  - כמטחווי קשת, 
 גוסטב דורה הגר משולחת למדבר
למרות שבטקסט וגם בציור ניתן להבין שהגר נתייאשה מלהציל את בנה ושמה אותו רחוק כדי שלא תראה אותו במותו, האופן בו אני מבינה זאת הוא שהיא ישבה במרחק כזה, כך שתוכל לשמור על קשר עין עם בנה, לא קרוב מדי אך גם לא רחוק מדי ממנו, כך שכאשר ישמיע קול, תוכל לפנות לעברו ולעזור לו.
 
גוסטב דורה, תפילת הגר
המרחק הזה, בין אם הוא קונקרטי או מטאפורי, מלווה אותי כבר הרבה שנים, זה מרחק שלעתים יש לשמור מהקרובים אלינו אך שרוצים לפתע להתרחק, להתבודד, לשמור מרחק. קשר עין מטאפורי של זיקה שקטה כדי להיות בטווח הראייה והשמיעה במקרה הצורך.
 
לפני כחודשיים, שבתי יום אחד הביתה ומצאתי על מיטתי את קטנה, ולידה גורונת שזה עתה נולדה. לגורונת פרווה שחורה ויפייפיה, עם כתם לבן על בטנה וכמה פסי לבן מרומזים על גבה. קטנה וקטנה-קטנה כפי שקראתי לה, בילו את שבועות חייה הראשונים של הגורונת בחדר השינה שלי, בסלסלה מוצנעת במקום בטוח. קטנה-קטנה  גדלה מיום ליום, השמינה והחלה לפקוח עיניים, לחקור את העולם ולשחק. באחד הימים כשבאתי הביתה, לא מצאתי אותן. חיפוש מהיר בגינה פתר את התעלומה: קטנה לקחה את קטנה - קטנה אל פינה מוסתרת היטב של חצר השכן ושם שיכנה אותה. קטנה הגיעה הביתה כדי לאכול ואז חמקה במהירות בחזרה אל מקום המסתור. לפני שבועיים לערך, הן הופיעו שוב בבית, אך הפעם הגורה הקטנה נראתה כבר אחרת: סקרנית, חקרנית, משחקת ומשתעשעת, צמודה לאמה אך גם מתרחקת. מתקרבת ומתרחקת. וקטנה - מיישמת בצורה אינסטינקטיבית את אותו המרחק - כמטחווי קשת. כשהגורה מתרחקת יותר מדי, קטנה משמיעה קולות ייחודיים לקרוא לה, והיא באה מיד. חוזרת אל אמא שלה לקבל מנת ביטחון וחום ואז יוצאת שוב אל מסעות הגילוי שלה. וקטנה - שומרת על אותו מרחק מופלא - כמטחווי קשת.
 
כמה זה קשה לפעמים לשמור על המרחק הזה, לא להציק, לא לנג'ס, לא להתקף  בחרדת נטישה או תחושת זניחות, כשמדובר ביקרים לנו. זאת תורה שיש ללמוד אותה ואפשר ללמוד אותה: קשר לב וקשב לב כמטחווי קשת.
 
 

יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

SC n° 185 - Une trousse

here is my creation .
 
the idea came from here:
 
 







 
 
thank you isabelle for the chalenge.
 
 

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

"עוגת גזר"

כל שנה בארוחת החג של ראש השנה, הייתה סבתא שלי, אמא של אמא, מבשלת תבשיל ייחודי שמעולם לא שמעתי שמישהו אחר בישל או הכיר. היא קראה לזה "עוגת גזר". אלו כדורים מתוקים המאודים ומבושלים על מצע של "מטבעות" גזר.
 
סבתא שלי בישלה בישול מעודן ביותר, איטי וטעים להפליא. כך במרק העוף שהייתה עושה שיצא כמו שיר, חוויה כמעט רוחנית הייתה לאכול ממנו, וכך גם בתבשיל הזה, שטעמו היה מיוחד מאד, השאיר בפה תחושת מתיקות נעימה ולא עמוסה מדי.
 
המתכון מעולם לא  הועלה על הכתב ונעלם לאחר מותה (כשהייתי בכיתה י"א)  ומאז, כל שנה אני מנסה לשחזר את המאכל המיוחד הזה. האם זה הטעם שהיה לו? האם ניתן יהיה לשחזר את הקסם הזה? תהליך השחזור מעניין כשלעצמו. הרכב החומרים, אופן ההכנה, הקונספציה של המאכל. האם לבשל כמו קציצות? או כמו כדורים? בישול מהיר? בישול איטי? שמן? מרגרינה? חמאה? גישושים בערפל ולבסוף משהו יוצא.
 
אז הנה שחזור המתכון שאולי בכ"ז נותן ולו שייר זיכרון וטעם ממה שהיה המאכל הזה.
 
 
המרכיבים:
3-5 גזרים, מקולפים וחתוכים למטבעות
100 גרם מרגרינה
 
100 גרם חמאה
3-4 כפות ריבה
3-4 כפות דבש
חופן נדיב של צימוקים
קמח רגיל (לפי ההרגשה, כאן אין כמות מסוימת).
תפוח גרנד אחד מגורר על פומפיה גסה
מעט קינמון
 
אופן ההכנה:
מקלפים את הגזרים וחותכים למטבעות.
שמים בסיר את המרגרינה וממיסים קלות, מוסיפים את הגזרים ומבשלים על האש הקטנה ביותר במשך כ10-15 דקות.
 
מוסיפים לחמאה (רכה במקצת) את הריבה והדבש ומערבבים ליצירת אמולסיה, מוסיפים את גרד התפוחים, הצימוקים והקינמון, אח"כ מוסיפים בהדרגה קמח (כל פעם חופן) עד ליצירת בצק שהוא רך עדיין וכבר לא נדבק לידיים.
 
צרים מהתערובת כדורים ושמים בעדינות על מצע הגזרים. מאדים את הכדורים כמה דקות כאשר הסיר מכוסה במכסה (כך גם לאורך כל הבישול). לאחר כמה דקות, מוסיפים מים קרים (חשוב מאד שיהיו קרים) וממשיכים לבשל על אש קטנה מאד. מבשלים כשעה, אם חסרים מים, אפשר להוסיף עוד במהלך הבישול, חשוב מאד שהמים המוספים יהיו קרים.
 
         
המאכל הזה מחבר בין הסמלי לריאלי. שתהיה תחושת שפע ועונג מתיקות ועושר.
 
חג שמח ושנה טובה.
                                         
 

יום שבת, 31 באוגוסט 2013

ווחשתיני אווי

כשהייתי ילדה, ראיתי בקביעות את הסרטים בערבית ביום שישי, אלו היו בעיקר סרטים מצריים, שפתחו בפני צוהר מרתק לחיי שכננו, לדילמות המרכזיות שהעסיקו את החברה במצריים, לשחקני הענק המעולים שלהם, גם המצחיקים וגם הרציניים, ולערבית המצרית היפיפייה. ביטוים כמו "ווחשתיני אווי" (מאד התגעגעתי אלייך) אנא מזלום (אני מקופח) ואי אפשר כמובן בלי ה"מיש מומכן, מוסטחיל" (לא יכול להיות, בלתי אפשרי), היו שגרה ברבים מהסרטים. אסכנדריה מחד וקהיר מאידך, מולוחיה ופול, צחוק ודמע, דילמות שבינו לבינה. האוזן קלטה, הקשיבה והעין ראתה והבינה.
 
בתיכון למדנו ערבית עם המורה הבלתי נשכח שלנו, מיקי. הוא היה בחור צעיר, גבוה ונחמד, מלא אופטימיות וגם מורה נהדר. למדנו קטעים מרתקים על מסעות טיילים מימי הביניים שהיו כתובים בערבית ארכאית, למדנו קטעי עיתונות, את כל הבניינים והמשמעות שלהם, את הניקוד המיוחד ובכלל, עשינו הכרה עם השפה.
 
אפילו חשבתי ללמוד באוניברסיטה בחוג למזרח תיכון. (על ה"תנזימאת" באימפריה העות'מנית למדתי מגרשוני הנערץ), אך בסופו של דבר החלטתי שהמזרח התיכון כנראה יסתדר בלעדי. חיי פנו לכיוונים אחרים והערבית נשכחה לה, הפכה להיות חלק מהעבר שלי שלא נעשה בו יותר שימוש.
                                            
                                                                        ...
 
כבר כמה שנים שהקורס אותו אני מרכזת באוניברסיטה, על התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, נלמד, במסגרת תוכנית לנחיתה רכה באו"פ לסטודנטים דוברי ערבית, בערבית. המפגש בין הסטודנטים הללו לחומרי הקורס מצד אחד, ולי כמרכזת עם הסטודנטים מאידך, איננו פשוט, מורכב, מאתגר מאד ומעלה תהיות רבות.
 
בסמסטר הקיץ הנוכחי, למדו סטודנטים רבים את הקורס בערבית.
 
לכל אחד מהמנחים בקורס (דוברי עברית וערבית) פתחתי פורום באתר הקורס. בפורומים של המנחים בערבית, החלו להופיע הודעות הכתובות בערבית, כדבר המובן מאליו. נוכחות ברורה שלא השאירה שום ספק: בקורס לומדים ולומדות סטודנטים וסטודנטיות שעברית איננה שפת אימם, ששייכים למיעוט בחברה הישראלית, שהשפה שלהם אחות לעברית אך היא ערבית, שהם חלק מהסטודנטים באו"פ בפרט וחלק מהאוכלוסייה הישראלית בכלל. אולי נשמע בנאלי, אך נוכחות האותיות בערבית, המחישה עובדות ידועות אלו באופן חד משמעי ומציאותי.
 
הנוכחות השקטה הזאת  סיקרנה אותי, במיוחד לקרוא ולנסות להבין (שוב) את האותיות הללו, לצרף מילה למילה, משפט למשפט, על חומרים המוכרים לי מאד.
 
בהתחלה ההרגשה הייתה כמו של מי שמנסה לרכוב על אופניים אחרי הרבה שנים, קריאה חלודה ומקוטעת, אך לאט לאט התחלתי להבין. היה מעניין מאד לקרוא את חילופי הדברים בין המנחים לסטודנטים, את מילות הכיבודים והנימוסים, את ההתלבטות בין ערבית ספרותית ומדוברת, שגיאות הכתיב (בערבית! יכולתי לזהות אותן...) ובכלל, את התרגום של המינוחים מעברית לערבית, שלפעמים מחדד ולפעמים מטשטש את המשמעות.
 
בסוף הסמסטר, הגעתי לשני שיעורים: בשיעור אחד, ביקשתי מהמנחה להמשיך ללמד כרגיל, חייבת לומר שהבנתי הרבה מאד ממה שאמר. מתהום נשיית הזיכרון, החלו לצוף מילים ששכחתי על קיומן, התדפקו על שערי המחשבות וצצו להן משום מקום.  בשיעור השני, מצאתי עצמי ניצבת מול כיתה גדולה, כולה נשים, צעירות יותר וצעירות פחות, חלקן בגילוי ראש, חלקן בלבוש צנוע ובכיסוי ראש וחלקן ממש בכיסוי ראש וגוף של נשות התנועה האיסלאמית. דיברתי איתן על המבחן. המפגש היה מרתק. הרגשת הזרות הראשונית חלפה מהר, הבהרתי להן שהן יכולות לדבר איתי בערבית כי אני מבינה, הקשבתי למה שאמרו ועניתי להן (אמנם בעברית אך בהתייחס למה שאמרו בערבית).  זאת הייתה פגישה טובה, כזאת שיכולה להתקיים לפעמים כשיש רק נשים (ויסלחו לי קוראיי הגברים). תחושה של תכליתיות ובהירות ביכולת להעביר מסר וגם לקלוט מסר. השתדלתי לדבר לאט, הסתכלתי על פניהן, חייכתי ושיחקתי איתן בשאלות. הפנים הארוכים והרציניים התחלפו בחיוכים ובסוף השיעור התחושה הייתה נעימה.
 
בשעות שאחרי השיעור, חלפו במחשבה שלי המון מילים, בערבית, הופיעו להן פתאום, כמו אומרות, כן, אנחנו חלק מהזיכרון שלך, חלק מהנוף הלשוני שלך - של כולנו, של שפת השכנים - קרובה ורחוקה כאחת, דומה ושונה, טעונה ותמימה, לטוב ולרע.
 
 



 

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

תיק - תק

לפני כמה שבועות התחלתי פרויקט קרושה. לא היה לי מושג מה הוא יהיה. התחלתי בריבוע בצבע פוקסיה ואז החלטתי שאולי אשבץ בעבודה הזאת, העשויה משקיות ניילון, גם חרוזים מנייר שהכנתי לפני כמה חודשים. לעבודות כאלה יש חיים משלהן והן מוליכות אותי לעצב את הדוגמה. אני בעיקר מקשיבה ונהנית תוך כדי מהתהליך. נוצר ריבוע יפייפה ועדיין לא ידעתי מה יעלה בגורלו.
 
הורי נסעו לחו"ל וכשחזרו, ציפתה לי הפתעה. הם קנו לי מצלמה חדשה, לבנה, בדיוטי פרי.
 
ואז הבנתי: מה שהתחלתי היה מיועד לאותה מצלמה חדשה. תיק קטן שיכיל אותה ואותו אוכל לתלות באלכסון על כתפי.
 
המשכתי בעבודה והרי התוצאה לפניכם.

 


 
 

יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

ארייאה

כשהייתי קטנה והיינו נוסעים לתל אביב דרך רמת גן, מול המשטרה לערך, היה מופיע פסל  של לביאה המגנה על גוריה. קראתי לה ארייאה. אם לזכר קוראים אריה אז לנקבה קוראים כך, לא?  
File:Oley Hagardom.JPG
 
 
עד היום הזה המילה לביאה נשמעת לי קצת לא מתאימה, לא ממש נותנת את מלוא העוצמה של נשות מלך החיות, וכשאני נתקלת בכזאת, מייד צפה ועולה המילה הזאת - "ארייאה".
 

הכרתי מקרוב "ארייאה" כזאת. אחותי. אלו נשים מנהיגות, רחבות לב, חכמות ופקחיות, יש בהן מתיקות כובשת ויופי מלכותי, הן בעלות אינסטינקטים חדים, מסורות, חמות, ו - תקיפות. מגינות על הגורים שלהן בחירוף נפש ובאומץ, אך אם מרגיזים אותן הן שואגות או נותנות מכה חדה ומדויקת בכפה שלהן, וזאת יותר לפה מכפה (וזאת, כמובן מכה מטאפורית). לא נעים אך מצוין להגדרת גבולות ולשמירה על טריטוריה.
 
אחותי מצאה את בן זוגה, אריה כמוה.
 
מדי שנה אנו חוגגים להם את יום ההולדת המשותף, והשנה החלטתי לגייס את העניין שלי בקרושה העשוי משקיות ניילון להכנת הפתעה קטנה.
 
והתוצאה לפניכם.
 
 
יומולדת שמח לכל האריות והארייאות.
 
 

 

יום שני, 5 באוגוסט 2013

איפה שיצ'ו?

לפני שנתיים נכנס לחיי שיצ'ו. אמא שלו, יפה, (שבינתיים נפטרה), הציגה אותו לפני. הוא היה גור מתוק בצורה בלתי רגילה, זעיר, פרוותי, כתום, שובב ומהסוג שהעיניים לא יכולות להסיר את המבט ממנו. בימי החורף הקרים, הוא מצא לעצמו מקומות משחק, תנועות שהיו ייחודיות רק לו, חענדלאך מולי, כל פעם שרצה לאכול או לשתות (קולות אחרים לגמרי מסתבר, לקח לי קצת זמן להבחין ביניהם). כשהיה עוד גור, נהג לטפס על הכורסא שניצבה ליד הכיסא בו אני יושבת מול המחשב, להשתטח על חלקו העליון, לשמור שיווי משחק ולגרגר להנאתו. מצאתי לו משחקים, "עכבר" קטן מבד, חוט. הוא מצא עניין בכל דבר. די ברור היה לי ששמו שיצ'ו, כי הוא היה כזה שיצ'ו!!!!!!!!!!
שיצ'ו גדל וייפ, אך יחד עם היופי הגדול והמתיקות הכובשת, נתגלתה הרגישות שלו, לקולות, לריחות. הוא התרשם עמוקות מכל רעם וברק, לא אחת נעלם וכשחיפשתי אותו, הוא נמצא מתחת לשיח בוגונוויליה, רועד, קצת מקור וקצת מפחד, ממאן לאכול או לשתות, קפוא על מקומו, עד יעבור זעם. כשגדל עוד יותר והיה כבר ממש חתול "חתיך", פרוותו הכתומה והארוכה פארה את גופו האצילי והמקסים, החלו החתולים בריוני השכונה, לראות בו יריב החותר תחת תחום השליטה שלהם. הוא נתקל בחתולים גדולים, הקרבות החלו ויחד איתם גם החותם שהשאירו עליו. אולי בגופו היה ענק, אך נפשו הייתה מפונקת, תינוקית משהו. חתול אחד כנראה נשך אותו או פגע לו במבושיו, ומאז חלה בו איזו נסיגה. ככה הוא התחיל לסמן ולאחר הפגיעה הזאת, הפסיק. הפרווה הארוכה שלו נשרה והוא הפך יותר ויותר דומה לאביו, אחד מבריוני הסביבה, חתול עז נפש וכתום, אך קצר פרווה.
יום אחד נתתי לו לטעום כמה טיפות של שמנת מתוקה להקצפה, הטעם מצא חן בעיניו מאד והוא הפך להיות מכור לנקטר הזה. הדרישות שלו לשתות הלכו ותכפו, הוא היה אוכל אך עיקר הצמא שלו היה לחלב ומוצריו. הוא הלך ורזה, הקרבות היו עניין של יום יום כמעט. הוא החל לצאת לטיולים ארוכים להכרת הסביבה, ניחוחות של ייחום היו מטריפים את דעתו ואז לא היה אוכל ולא שותה, רק יושב כמהופנט מול חתולונת שהדיפה ריחות משכרים. כשהוא היה נעלם, לא חיפשתי אותו והוא היה חוזר אחרי יום או יומיים, סחוט, עייף, רעב ,צמא ודורשני.
לפני ארבעה חודשים, הבחנתי יום אחד שכבר עברו כמה ימים ושיצ'ו לא חוזר. השאלה איפה שיצ'ו, החלה לכרסם בי. עברו כמה ימים, איפה שיצ'ו? עבר שבוע, שבועיים, איפה שיצ'ו?!? האם "טרוף טורף יוסף"? האם הודח ממעמדו בשכונה והסתתר? איפה שיצ'ו?
לאחר חודש שכנעתי את עצמי שכנראה כבר לא אראה אותו יותר, משהו קרה לו, או שנטרף או שגורש. אפילו חלמתי עליו פעם אחת, הוא היה יפייפה בחלום, במלוא הדר פרוותו העשירה.
לפני יומיים, בשעת לילה מאוחרת, הרגשתי קרבה של חתול על המיטה שלי:
שיצ'ו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שיצ'ול'ה המתוק, היפייפה והחמוד , מזה רעב, עייף, רזה מאד, קצת מוזנח, מבועת, צמא ליחס ואהבה.
כל כך שמחתי לראות אותו!
כעת הוא בתהליך שיקום, ביום הראשון כל הזמן רצה לשתות, לאכול ולקבל יחס, היום יש כבר הפוגות והאינדיקציה הטובה ביותר לכך שחתול מבסוט היא הפנייה לניקוי עצמי.
שיצ'ו חזר הבייתה.
 

יום שבת, 3 באוגוסט 2013

פסיפס בצלחת

נשארתי בלי עגבניות במקרר ובכ"ז רציתי להכין סלט טעים.
הסתכלתי מה כן יש לי והתוצאה: סלט נחמד נחמד, טעים ויפה לעין, פסיפס שמח ועליז של צבעים בחתיכות קטנות קטנות.
מה בסלט?

מתוך חפירות העיר הרומית אלג'ם, טוניסיה
פלפל אדום חתוך לרצועות דקות שחתוכות לריבועונים.
ריבועים קטנים של קולורבי.
חתיכות קטנות של מלפפון ירוק על קליפתו.
כמה ענבי מוסקט, כל עינב חתוך לשמונה חתיכות.
צנוברים,
מיץ לימון,
מעט מלח,
שמן זית.
משהו בחיתוך הדק והקטן יוצר רעננות צבעונית משמחת.
בתיאבון!

יום שבת, 20 ביולי 2013

וולדן

לפני 19 שנה, באותו ביקור מלא תקווה באמריקה בבוסטון המעטירה, נסעתי עם אוליבר (מי שהיה הסיבה לביקור), לעיירה קונקורד שבצפון מסצ'וסטס. שכרנו אוטו אמריקאי ענק מימדים ששט על הכביש, וטיילנו בסביבה. שיא אותו טיול היה הביקור באגם וולדן, עליו כתב הנרי דיוויד ת'ורו את ספרו המפורסם, לאחר שהות של שנתיים בבדידות מזהרת בבקתה קטנה בקרבת מקום. האגם היה קסום, שקט שיש רק בטבע שרר בו. זאת הייתה עונת הסתיו ובניו אינגלנד המשמעות היא שלל עלווה בצבעי כתום, ורוד צהוב בשילובים מעתיקי נשימה, המשתקפים במים. עצים ירוקים סביב האגם, ברווזים ודגיגונים, אויר נקי וצלול, שמיים יפים ממעלה, ואני - פתאום מבינה שאני באמריקה. על ת'ורו למדתי רבות באוניברסיטה ואח"כ הוא הגיח בקורס אותו אני מלמדת. הייתה בידי מצלמה וצילמתי עוד ועוד ועוד. הייתי מאושרת כפי שלא הייתי מאושרת בימי חיי. השילוב בין המקום הזה, מה שידעתי עליו, מי שהיה איתי, וכל המטען הרגשי של אותו טיול, הפכו את הרגעים ההם ליחידים במינם, מתוקים ומרגשים עד בלי די.
כאשר חזרנו בערב אל דירתו של אוליבר, הסתבר שבכלל לא היה פילם במצלמה. מה שנותר לי מאותו ביקור בוולדן הם תחושותיי ולוח שנה נחמד שקניתי, אך אף תמונה והיפה ביותר שצולמה שם, לא מצליחה לשחזר את אותם רגעים קסומים.
סופו של אותו ביקור בבוסטון היה מפח נפש אחד גדול, שברון לב ותחושת אבל עמוק שנמשכה כשנה. רציתי לנסוע אליו, להיות איתו, אפילו ניסיתי למצוא עבודה שם בבתי ספר יהודיים, חשבתי להירשם ללסלי קולג' ללימודי תראפיה באומנויות, כבר הייתי בדרך לסגור עניינים. המכתבים והטלפונים התחילו להישמע רע, מהוססים, מתרחקים, אכזריים בדיווח על כל הקשרים החדשים שנוצרו בינתיים, ולבסוף הגיעה הבקשה שלא אבוא. זה כאב מאד. הקשר חודש, כשמצאתי את הכרטיס של אוליבר בפייסבוק.
 
לפני שלוש שנים, נתקבל מייל שבו שאלה: במחסן האו"פ הצטברו כ350 ספרי וולדן של ת'ורו, שאמורים היו להיות חלק מחומרי הקורס על ג'פרסון, אותו ריכזתי, אך בסופו של דבר לא חולקו לסטודנטים. עלה במוחי רעיון לתת את אותם ספרים במתנה לסטודנטים שלומדים בקורס השני על ארה"ב אותו אני מרכזת ובו מוזכר הספר ומצוטטים קטעים מתוכו. באותו הזמן יצאה האו"פ בהכרזה כי היא "אוניברסיטה ירוקה". מה יכול להיות יותר מתאים מלתת את הספר במתנה לסטודנטים במקום להשמידם? מאד התלהבתי מהרעיון רק לא חשבתי על הדמויות הפועלות ולבסוף הורדה הפקודה של "לא" וכעס גדול בכלל שהעזתי לחשוב בעצמי. בצער רב ביקשתי שרק יתנו לי 20 ספרים ואותם חילקתי בין הסטודנטים.
 
בינתיים הקורס על ג'פרסון נגנז ומסתבר שלפני שלוש שנים בסוף לא נזרקו הספרים. לפני כחודש, שוב הגיע מייל, מה לעשות עם  350 ספרי וולדן של ת'ורו?  הפעם פעלתי בצינורות המקובלים, שיתפתי את מי שהיה צריך לשתף ברעיון, ולפני כשבוע, הגיעו שני בחורים נחמדים ופרקו בחדרי את כל הספרים.
 
שלחתי במייל הודעה לכל מי שלמד בשני הקורסים בשנתיים האחרונות, שאם הם מעוניינים בספר, שיודיעו לי ואשלח להם. נתקבלו הרבה מיילים, לשמחתי. גם הזדמנות נחמדה להיזכר בכל הסטודנטים לדורותיהם, וגם ממש מצווה לא לזרוק את הספרים הנהדרים האלה.
 
את התרגום של וולדן לאנגלית, נתן לי אז אוליבר.
 
לפני כמה ימים, הגיע אלי קישור על הפיכתו של מחנה שנלר (אותו הקים אבי סבו של אוליבר בירושלים) לשכונה חרדית. שלחתי לאוליבר את הקישור דרך כרטיס הפייסבוק שלו...


 

יום שבת, 13 ביולי 2013

סלט חדש

בקנייה האחרונה בסופר, ראיתי בדוכן הירקות ארטישוק ירושלמי. אלו פקעות חמניות באמת, אך מכל מיני סיבות ושיבושים, התרגום לעברית הפך להיות ארטישוק ירושלמי. לא היה לי מושג מה אעשה בפקעות אבל קניתי. לכבוד שבת החלטתי לנסות ולהכין סלט חדש. לפני כן גיגלתי בחיפוש אחר סלט ארטישוק ירושלמי טעים, מצאתי כמה מתכונים, אך או שהם היו בעלי מרכיבים שלא מצאו חן בעיני או שלא היו תחת ידי, או שהיו מסובכים מדי. אח"כ הלכתי לחברים הותיקים והבייתיים - ספרי הבישול. אצל אהרוני מצאתי שני מתכונים מעניינים ומעוררי השראה אך לבסוף החלטתי על שיטת: "בואי נראה מה יש בתא הירקות ומשם נמשיך".
מצאתי בתא הירקות כמה ירקות שורש ומשם כבר ידעתי מה לעשות. כיף מאד לחשוב על הקומפוזיציה החדשה של סלט. גם זאת תחושת גילוי והמצאה.
אז הנה המרכיבים ואופן ההכנה:

מרכיבים (סלט קטן):
שתי פקעות ארטישוק ירושלמי
חצי שורש פטרוזיליה
חצי שורש סלרי
חצי קולורבי,
מלח בישול
עלי נענע (מעט),
כפית חרדל
קורט מלח,
מיץ מחצי לימון
שתי כפות שמן זית.

מקלפים את ירקות השורש ושוטפים במים. מכניסים לסיר ובו מים קרים ממולחים, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים כחצי שעה. מוציאים מהמים ונותנים לירקות להתקרר, חותכים אותם
לרצועות. מוסיפים את עלי הנענע החתוכים, את החרדל, המלח ומיץ הלימון ולבסוף את שמן הזית. את המים בהם בושלו הירקות, אפשר לשתות כמרק צח, בהחלט טעים ובריא. הסלט טעים יותר לאחר כמה שעות, כאשר הירקות החתוכים סופגים את כל הטעמים.
בתיאבון!

יום ראשון, 7 ביולי 2013

אחרי שלושים שנה

אתמול התקיימה פגישת מחזור של התיכון. נסעתי ברגשות מעורבים, אבל הסקרנות גברה עליהם. פה ושם במשך השנים פגשתי במי שלמדו איתי בכיתה. בסופר מרקט, בחנויות שונות, באוניברסיטה. אך מעבר לכך, היו כאלה שבאמת לא ראיתי שלושים שנה.
הפגישה הייתה נעימה ביותר, המון נשיקות וחיבוקים. זיכרונות שצפו ועלו בהקשר האנושי המסוים הזה. תמונות מן ההיסטוריה הרחוקה. היו שם כאלה שמגיל ארבע אני מכירה. היינו ביחד ב"גן חנה", טיפסנו על עצים ביחד. חלק היו איתי מכיתה א עד י"ב, כך שהם חלק מנוף הילדות שלי, כמו משפחה שמזכירה לך מי אתה, לטוב ולרע.
חברי ילדות הם סוג של ראי, דרך ההסתכלות עליהם, אנחנו רואים את עצמו ואת כברת הדרך שעשינו, ואכן הדרך הייתה ארוכה. מה שהיה מפתיע הוא איך תוך כמה שעות של שהייה משותפת, נכנסנו כולנו לאותם דפוסי התנהגות נושנים, לאותן חברויות, אותן התנהגויות בציבור, אותן קבוצות של חתיכות וחתיכים, חנונים וחנוניות, המתבלטים, הנלעגים, היושבים בצד, המתבוננות, המחכות, הפרחות, הצוחקות, המבועתות, התמימות והאסרטיביות. כולם במצב טוב, מי יותר מי פחות, הגברים בחלקם מאפירים, אך הפגישה הוציאה מהם נערות מלבבת, הבנות יפות וחכמות. חוויות החיים משורטטות על פניהן ועל קמטיהן.
חלק מהאנשים הללו מופיעים לעתים בחלומות, כל אחד עם המשמעות הסמלית שלו: ישי עם כל המטען הכאוב והתמים סביבו, שרק לאחרונה פוצח עד הסוף, צדוק והחברות של ארגז החול מלפני מיליון שנה, הידידות מהרחוב והשיחות המעניינות, ישראל וההתרחקות בשל נישואיו, היינו ידידים כל כך טובים ואני ויתרתי והתרחקתי, לא היה לי מקום בחיים הבוגרים שיצר לעצמו.
היינו ארבע חברות, ילדות טובות, חמודות ושקדניות, קצת מנותקות מסערות ההורמונים שהיו סביבנו, בדיליי תמידי. נפוצונו לכל העולם ובכ"ז יש איזה חוט דק של קשר עמוק, כל פגישה כאילו מעולם לא נפרדנו. הפנים מוכרים, אך ההתמודדות עם אתגרי ההווה מאפשרת היכרות חדשה ומעניינת על רקע אותו עבר משותף ורחוק.
כולם זכרו את הצמות שלי שהיו ואינן, כל כך מזמן זה היה ובכ"ז, כאילו רק אתמול נפרדנו לשלום.
החוויה הייתה בהחלט נעימה למרות הכול, ולו כדי להבין בדיעבד שכל אחד הוא בדיוק מי שהוא, ושהכמיהה והגעגוע הם עניין מדומה בסופו של דבר. כמו להיזכר בתלבושת שכבר קטנה עלינו, להשיל עור של נחש שכבר לא אקטואלי.
 

יום שישי, 5 ביולי 2013

שבילי הפילים של הסופר מרקט

הלכתי לערוך קניות בסופר מרקט. סופרסל דיל. הקניות בסופר הן הנאה בשבילי. ניקוי ראש אמיתי. הידיעה שרצונותיי הולכים להיות מסופקים באופן מהיר, כמעט ללא מאמץ, ובתוספת הרוטינה הקבועה של מסדרונות הסופר. הליכה בשבילי פילים מוכרים שעונים על הצרכים הזוחליים הראשוניים של רציפות, חזרתיות, קביעות וסיפוק מיידי. מה שאני צריכה מחכה לי, תמיד באותו המקום, בסבלנות ובמסירות. ממש חוויה נהדרת, באמת.
הסופר שלי כעת בשיפוצים, מזיזים, משנים את הסדר, משנים קצת את אופן ההצגה. בקיצור, בלגן מאורגן. טריפת כל הקלפים. מזל שיש כמה מדורים שלא הוזזו ממקומם: מוצרי החלב, הירקות. חוץ מזה, בוקה ומבוקה ומבולקה, כמו שאמרו פעם. התוצאה: הקניות מתארכות מאד, כמו ללמוד ללכת מחדש, מצד אחד, הרפתקה של גילוי הסדר העדכני, הפתעה ומסע נחמד, כמו במבוך, מצד שני, הרגשה מסויימת של ערעור הביטחון, של שינוי, של צורך לעבד המון מידע חדש ולא צפוי, קצת מטריד ובעיקר, לוקח המון זמן. ככה הייתי רצה את אותן שורות שידעתי שאני לא צריכה מהן דבר, אך כעת, אני פשוט לא יודעת היכן נמצאים אותם מקומות מוכרים, אז לפחות לפעמים הראשונות, יש צורך לעבור על הכל בתשומת לב מלאה.
כנראה שגם כאן רלוונטי אותו פתגם יווני עתיק, "אתה לא נכנס לאותם מים פעמיים," הכל זז. פנטה ריי. עד לפעם הבאה.

יום שישי, 28 ביוני 2013

מכל הבחינות....

סוף הסמסטר הגיע בשעה טובה, יחד איתו הגיע תורן של בחינות הגמר. הן מסתכלות עלי בערימה ושואלות: נו, מתי תורנו יגיע? מתי תקראי מה שכתוב בנו?
קבעתי לי "מנת רעל יומית", מכסת הבחינות שהחלטתי שאבדוק כל יום. המכסה עומדת על 13 - 15 בחינות, וזאת בהחלט מנת רעל. רעל של בורות, בערות, הזנחה של שנים במערכת החינוך, רעל של אדישות, נרפות, טיפשות ועילגות לשון ושכל.
אני שואלת דבר אחד, הם עונים מסביב, ליד, לפני, אחרי, במקום, לא לעניין, לא בכיוון, לא מבינים את מורכבות השאלות, לא מסוגלים להפשטה, לא יכולים להינתק מחבל הטבור של הרצאות המנחה שלהם.
22 נקודות, 25 נקודות לנבחן.
תגידו - עולים חדשים, טעוני טיפוח, עניים. מה פתאום. לא בא' רבתי. ילדים ואנשים מבוססים, ילידי הארץ, מטופחים מאד בהכול, חוץ מביכולת להביע את עצמם מעט יותר גבוה ומשוכלל מ"עליתי במדרגות, ירדתי במדרגות".
יש כאן החמצה אמיתית שלא ירדתי לעומקה. האם המטרה היא "להעביר חומר" ואז אין בעיה, עורים אל תוכם פרפרזות על תכני הספר  ומי שזוכר יותר מצליח יותר, או שהמטרה היא לגמרי אחרת, פעם קראו לזה הומניזם, להיות מסוגלים לחשוב בעצמם, להעביר דרכם מילים של מישהו אחר ולסדר אותן מחדש, לארגן את התשובה באופן ברור לקורא, לכתוב חיבור ולהביע דעה מנומקת, לכתוב ברור? מה כבר ביקשתי?
האם כל שכלולי הטכנולוגיה הויזואלית לא הורסים כל חלקה טובה? תמונה אחת שווה אלף מילים, אך האם לא נפגמת יכולת העברת תמונה דרך מימד של מילים? העברת סיטואציה, רוח דברים?
ואני יושבת וקוראת וליבי בל עימי, הרגשה של נזק מתמשך של שהות בסביבה מנוונת, מרעילה, חסרת מעוף ויכולת, שחוטאת חטא כבד לכל מטרה חינוכית תרבותית. רפליקות מיואשות של ניסיון לאחוז באיזו הבנה.
פעם הייתי מוצאת פניני מקוריות, אני מתגעגעת אליהם, כעת אין כלום, פשוט כלום.
 

יום שישי, 21 ביוני 2013

הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה

הקיץ הגיע, כך לפחות ההרגשה. כמדי שנה, מגיע היום בו מעבירים את בגדי הקיץ לארון שבשימוש, וזאת הזדמנות מצוינת להיווכח בשינויים שחלו מאז הקיץ האחרון.
הוצאתי את כל החולצות, המכנסיים הקצרים, החצאיות והשמלות. היו כמה הפתעות נחמדות, בגדים שפשוט לא זכרתי שקניתי, מופיעים פתאום ומשמחים את הלב.
אומר את האמת, השנה באמת גדלתי, ואני לא מתכוונת להתייחס להתפתחות הנפשית או הרגשית, זה יהיה כבר מסובך ומלאה מדי, לא. גדלתי פיזית. הרגשתי שזוגות המכנסיים קטנים, שהחולצות מתקצרות, צפוף קצת בטוסיק. אין ספק שהזמן מתחיל להראות אותותיו, תהליך טבעי בהחלט.
ועכשיו, מול בגדי הקיץ, התחושות הללו קיבלו אישוש. נפרדתי לשלום היום מעשרים חולצות בערך. נאמנות של שנים, חמודות ואהובות, כל אחת עם סיפור קנייתה, איפה, מתי, איפה לבשתי, כמה אהבתי. זאת פרידה שצובטת בלב קצת אך כל אחת ואחת מהן נלבשה המון פעמים, במשך שנים ארוכות. יש שם חולצות שקניתי באנגליה, בחודשי הקיץ כששהיתי באוקספורד, זה כבר רחוק. יש שם חולצות שקניתי במכירות בעבודה, תמיד מסע נחמד של גילוי. כל אחת מהן נבחרה בקפידה. זאת פרידה משנות השלושים שלי שהולכות ומתרחקות להן (עוד מעט שנות הארבעים יהיו נוסטלגיה, לא יאומן).
תודה חולצותיי המתוקות, הגיע זמן להיפרד, תהייה מי שתהנה מהן כשמחה של חדש.

יום רביעי, 19 ביוני 2013

123 נסיון

כבר כמה זמן שעיני כלות מול בלוגים נפלאים של נשים באירופה שיוצרות יופי קסום מחוטים. בעיקר בהולנד ובצרפת, אז החלטתי שגם אני רוצה.
ברוכים הבאים ולהשתמע בקרו.
תמי יה