Follow by Email

יום שישי, 28 ביוני 2013

מכל הבחינות....

סוף הסמסטר הגיע בשעה טובה, יחד איתו הגיע תורן של בחינות הגמר. הן מסתכלות עלי בערימה ושואלות: נו, מתי תורנו יגיע? מתי תקראי מה שכתוב בנו?
קבעתי לי "מנת רעל יומית", מכסת הבחינות שהחלטתי שאבדוק כל יום. המכסה עומדת על 13 - 15 בחינות, וזאת בהחלט מנת רעל. רעל של בורות, בערות, הזנחה של שנים במערכת החינוך, רעל של אדישות, נרפות, טיפשות ועילגות לשון ושכל.
אני שואלת דבר אחד, הם עונים מסביב, ליד, לפני, אחרי, במקום, לא לעניין, לא בכיוון, לא מבינים את מורכבות השאלות, לא מסוגלים להפשטה, לא יכולים להינתק מחבל הטבור של הרצאות המנחה שלהם.
22 נקודות, 25 נקודות לנבחן.
תגידו - עולים חדשים, טעוני טיפוח, עניים. מה פתאום. לא בא' רבתי. ילדים ואנשים מבוססים, ילידי הארץ, מטופחים מאד בהכול, חוץ מביכולת להביע את עצמם מעט יותר גבוה ומשוכלל מ"עליתי במדרגות, ירדתי במדרגות".
יש כאן החמצה אמיתית שלא ירדתי לעומקה. האם המטרה היא "להעביר חומר" ואז אין בעיה, עורים אל תוכם פרפרזות על תכני הספר  ומי שזוכר יותר מצליח יותר, או שהמטרה היא לגמרי אחרת, פעם קראו לזה הומניזם, להיות מסוגלים לחשוב בעצמם, להעביר דרכם מילים של מישהו אחר ולסדר אותן מחדש, לארגן את התשובה באופן ברור לקורא, לכתוב חיבור ולהביע דעה מנומקת, לכתוב ברור? מה כבר ביקשתי?
האם כל שכלולי הטכנולוגיה הויזואלית לא הורסים כל חלקה טובה? תמונה אחת שווה אלף מילים, אך האם לא נפגמת יכולת העברת תמונה דרך מימד של מילים? העברת סיטואציה, רוח דברים?
ואני יושבת וקוראת וליבי בל עימי, הרגשה של נזק מתמשך של שהות בסביבה מנוונת, מרעילה, חסרת מעוף ויכולת, שחוטאת חטא כבד לכל מטרה חינוכית תרבותית. רפליקות מיואשות של ניסיון לאחוז באיזו הבנה.
פעם הייתי מוצאת פניני מקוריות, אני מתגעגעת אליהם, כעת אין כלום, פשוט כלום.
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה