יום שישי, 28 ביוני 2013

מכל הבחינות....

סוף הסמסטר הגיע בשעה טובה, יחד איתו הגיע תורן של בחינות הגמר. הן מסתכלות עלי בערימה ושואלות: נו, מתי תורנו יגיע? מתי תקראי מה שכתוב בנו?
קבעתי לי "מנת רעל יומית", מכסת הבחינות שהחלטתי שאבדוק כל יום. המכסה עומדת על 13 - 15 בחינות, וזאת בהחלט מנת רעל. רעל של בורות, בערות, הזנחה של שנים במערכת החינוך, רעל של אדישות, נרפות, טיפשות ועילגות לשון ושכל.
אני שואלת דבר אחד, הם עונים מסביב, ליד, לפני, אחרי, במקום, לא לעניין, לא בכיוון, לא מבינים את מורכבות השאלות, לא מסוגלים להפשטה, לא יכולים להינתק מחבל הטבור של הרצאות המנחה שלהם.
22 נקודות, 25 נקודות לנבחן.
תגידו - עולים חדשים, טעוני טיפוח, עניים. מה פתאום. לא בא' רבתי. ילדים ואנשים מבוססים, ילידי הארץ, מטופחים מאד בהכול, חוץ מביכולת להביע את עצמם מעט יותר גבוה ומשוכלל מ"עליתי במדרגות, ירדתי במדרגות".
יש כאן החמצה אמיתית שלא ירדתי לעומקה. האם המטרה היא "להעביר חומר" ואז אין בעיה, עורים אל תוכם פרפרזות על תכני הספר  ומי שזוכר יותר מצליח יותר, או שהמטרה היא לגמרי אחרת, פעם קראו לזה הומניזם, להיות מסוגלים לחשוב בעצמם, להעביר דרכם מילים של מישהו אחר ולסדר אותן מחדש, לארגן את התשובה באופן ברור לקורא, לכתוב חיבור ולהביע דעה מנומקת, לכתוב ברור? מה כבר ביקשתי?
האם כל שכלולי הטכנולוגיה הויזואלית לא הורסים כל חלקה טובה? תמונה אחת שווה אלף מילים, אך האם לא נפגמת יכולת העברת תמונה דרך מימד של מילים? העברת סיטואציה, רוח דברים?
ואני יושבת וקוראת וליבי בל עימי, הרגשה של נזק מתמשך של שהות בסביבה מנוונת, מרעילה, חסרת מעוף ויכולת, שחוטאת חטא כבד לכל מטרה חינוכית תרבותית. רפליקות מיואשות של ניסיון לאחוז באיזו הבנה.
פעם הייתי מוצאת פניני מקוריות, אני מתגעגעת אליהם, כעת אין כלום, פשוט כלום.
 

יום שישי, 21 ביוני 2013

הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה

הקיץ הגיע, כך לפחות ההרגשה. כמדי שנה, מגיע היום בו מעבירים את בגדי הקיץ לארון שבשימוש, וזאת הזדמנות מצוינת להיווכח בשינויים שחלו מאז הקיץ האחרון.
הוצאתי את כל החולצות, המכנסיים הקצרים, החצאיות והשמלות. היו כמה הפתעות נחמדות, בגדים שפשוט לא זכרתי שקניתי, מופיעים פתאום ומשמחים את הלב.
אומר את האמת, השנה באמת גדלתי, ואני לא מתכוונת להתייחס להתפתחות הנפשית או הרגשית, זה יהיה כבר מסובך ומלאה מדי, לא. גדלתי פיזית. הרגשתי שזוגות המכנסיים קטנים, שהחולצות מתקצרות, צפוף קצת בטוסיק. אין ספק שהזמן מתחיל להראות אותותיו, תהליך טבעי בהחלט.
ועכשיו, מול בגדי הקיץ, התחושות הללו קיבלו אישוש. נפרדתי לשלום היום מעשרים חולצות בערך. נאמנות של שנים, חמודות ואהובות, כל אחת עם סיפור קנייתה, איפה, מתי, איפה לבשתי, כמה אהבתי. זאת פרידה שצובטת בלב קצת אך כל אחת ואחת מהן נלבשה המון פעמים, במשך שנים ארוכות. יש שם חולצות שקניתי באנגליה, בחודשי הקיץ כששהיתי באוקספורד, זה כבר רחוק. יש שם חולצות שקניתי במכירות בעבודה, תמיד מסע נחמד של גילוי. כל אחת מהן נבחרה בקפידה. זאת פרידה משנות השלושים שלי שהולכות ומתרחקות להן (עוד מעט שנות הארבעים יהיו נוסטלגיה, לא יאומן).
תודה חולצותיי המתוקות, הגיע זמן להיפרד, תהייה מי שתהנה מהן כשמחה של חדש.

יום רביעי, 19 ביוני 2013

123 נסיון

כבר כמה זמן שעיני כלות מול בלוגים נפלאים של נשים באירופה שיוצרות יופי קסום מחוטים. בעיקר בהולנד ובצרפת, אז החלטתי שגם אני רוצה.
ברוכים הבאים ולהשתמע בקרו.
תמי יה