יום שישי, 27 בספטמבר 2013

דובנת קטנה וורודה

כשהיינו ממש קטנים וביקרנו בגן חנה, היינו הולכים לפעמים לבית של חיה העוזרת לגננת ורואים בטלוויזיה שלה סרטון אנימציה בשחור-לבן בו כיכב נדי פעמוני. לא לכולם בכלל הייתה טלוויזיה בבית באותם הימים והביקורים הללו נחרטו חזק בזיכרון. את רוב הרפתקאותיו בילה נדי עם חברו הטוב אוזניון, ולא ישכח גם מר פלוד השוטר. אך לנדי הייתה גם חברונת מתוקה - טסי. טסי הייתה דובנת חומה, היו לה כפּות רכות והיא הייתה נפלאה. חמודה, מתחשבת, חכמה, מחבקת ברכות, אוהבת בלי תנאי ותמיד מעודדת את נדי למרות כל התלאות שעבר.
למי שזוכר, היו גם הספרים שתורגמו לעברית. אלו היו ספרים קטנים, הציורים בהם היו צבעוניים ובאיכות גבוהה מאד. הזיכרון שלי מהם הוא זיכרון של קדם קריאה, אני זוכרת אותי מסתכלת על הציורים היפים, מספרת לעצמי מחדש את ההרפתקאות בהן נתקל נדי על פי הציורים, ואת טסי שהייתה שם לצידו. מתוקה ודובית. אחת מגיבורות ילדותי, אולי אפילו מודל לחיקוי לאופן ההתייחסות הנאותה לזולת עד היום הזה.
 
סבתא שלי עלתה לארץ כאשר הייתה בת שמונה עשרה בראשית שנות ה - 20 של המאה הקודמת. היא הייתה ציונית, ידעה עברית מהבית, למדה בגימנסיה עברית, הייתה חברה בשומר הצעיר. היא ידעה מצוין פולנית אך נשבעה לעצמה שלעולם לא תדבר יותר בשפה הזאת ברגע שכף רגלה תדרוך על אדמת ארץ ישראל. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בפולנית. היו מילים ספורות שאיכשהו חמקו מהאיסר הזה ומצאו את דרכם אל השפה המשפחתית. שתיים מהן התייחסו לנשים: האחת - שצ'פה (כנראה שהתרגום הוא סוסה אצילה או משהו כזה) לבחורה רזה, השנייה - משינה לבחורה גדולה. והייתה עוד מילה אחת שהגיחה לה: לאפּה  או לאפּונזה, ובעברית - כפּה. יש משהו כל כך רך ומתוק במילה הזאת, זאת לא כאפה, לא כף, לא צ'אף. כפּה עם דגש בפה. צליל המילה מעביר משהו מהרכות הזאת של האחיזה בכף היד בעיקר בהקשר של כף קטנה של פעוט. בביתנו אמרו, תני לי כפּה, לא תני לי יד.
 
ואיך זה מתקשר לטסי? ומה היא בכלל עושה כאן בבלוג  שלי?
 
לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה לעשות דובון טדי משקיות ניילון. הגיעו לידי כמה שקיות ורודות של רשת רמי לוי וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נחמד לעשות מהן דובון. חיפשתי ברחבי האינטרנט ואז מצאתי ביו טיוב את הסרטון הבא:
 
 
 
לקבלת ההדרכה המדויקת לעשיית הדובון, הייתה רשומה כתובת של בלוג וכשהגעתי אליו, הסתבר שהוא לא פחות ולא יותר,  בפולנית. היו שם הוראות, אך מאיין לי לדעת מהן ההוראות לרגליים או לכפות הידיים?
 
ואז הופיעה המילה הזאת:
 
Łapki
 
כמו חץ מהזיכרון נשלפה הלאפּה, הכפּה.
 
התחלתי לסרוג את הדובון בערך בפסח אך היה מאד מאד קשה לעשות אותו. על פי ההוראות היה צריך לספור מס' קטן מאד של עיניים וכל פעם נולדו להן עיניים חדשות, אלוהים יודע מאיפה. הספקתי לעשות ראש, אוזניים, גוף וכפה אחת והפסקתי. הדובונצ'יק הלא גמור הזה, הסתכל עלי מאז בעצבות מסוימת, כמו אומר האם זה גורלי, להישאר לא גמור?
 
בסוכות החלטתי שיש לסיים את חובותיי לדובון ופניתי למלאכת הכנת הכפה הנותרת ושתי הרגליים. אחרון אחרון חביב נותר לרקום את העיניים ואת האפון ואולי הפה. הרקמה הזאת הייתה החלק הקשה ביותר. אולי שש או שבע פעמים רקמתי ופרמתי, ולפתע אף הבנתי שזה איננו דובון אלא דובנת. דובנת קטנה ונחמדה. יסלחו לי חברותי הפמיניסטיות הנאבקות על הפסקת השימוש בוורוד לילדות באוטומט, אך זאת הייתה דו ב נ ת . סרגתי לה חצאית קטנה, פפיון לצוואר ואפילו קשת לשיער. אתמול היא נראתה לי קצת משונה, העיניים לא היו במקום והחיוך יצא מוזר. היום החלטתי לא לוותר ולתקן לה את הפנים ויהי מה.
 
והנה טסי, הדובנת הקטנה, עם כפּות רכות ועבר פולני, אך לגמרי תוצרת ישראל.
 

 
 

 
 

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

מיחזור

אחרי שאני קונה בסופר מרקט או בכל חנות אחרת, יש תמיד ערך מוסף לעצם הקנייה: השקיות בהן הושמו המצרכים. המחשבות מתחילות להתרגש מהשאלה, מה אעשה בהן הפעם? למה יהפכו במהלך משחקי המיחזור שלי? אם אלו שקיות צבעוניות אז בכלל השמחה רבה, במיוחד אם הצבעים נדירים, כמו סגול או כחול.
כאשר אני יוצרת חוט מהשקיות, אני גוזרת במספריים גם את הידיות והתחתית, אך הן אינן נזרקות לפח אלא נשמרות.
 
                        


 כאשר יש לי מספר רב של אלה, אני עושה מהן חבל על ידי יצירת צמה:
  
                         
 
ולאחר שהחבל כבר ארוך, ויש לי מספיק שיירי חוטים מהשקיות, אני פונה למלאכת אריגת החבלים, אני סורגת סביבם בקרושה וכך זה נראה במהלך העבודה.

 
 
                          
 to be continued.....
 
 


יום שישי, 20 בספטמבר 2013

טפו טפו טפו נגד עין הרע

אני מבקרת בבלוג של איזבל קסדיאן, אמנית צרפתית מופלאה, שמאתגרת את מבקרות הבלוג שלה בכל מיני משימות נחמדות.
הפעם מדובר היה על קמע מזל.
מעניין היה לראות את ההשפעות התרבותיות מהן נלקחו הרעיונות, החל מלוכד חלומות אינדיאני, דרך קמע יפני  (אוממורי ) של דת השינטו ועד לתלתן  בעל ארבעה עלים ואדלוייס, כל כך אירופיים.
היה מוזר לא לראות לא חמסה ולא עין כחולה.
אז הנה אני משלימה את החסר.
שיהיה במזל .




יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

כמטחווי קשת

בבית סבתי היה ספר מהודר בהוצאת בצלאל עם כריכה יפה, שהיה שמור בקופסא. בספר הזה היה אוצר של תחריטים על פי סיפורי התנ"ך שיצר הצייר גוסטב דורה. מאד אהבתי להסתכל עליהם ולהפליג בדמיון באמצעותם  למחוזות רחוקים אלו שלפתע אפשר היה להסתכל עליהם. שתי תמונות עמדו זו מול זו: הגר המשולחת מן הבית יחד עם בנה ישמעאל למדבר, ואח"כ תמונת הגר המתפללת אל ה' וישמעאל נמצא במרחק ממנה, זרוק.  בתנ"ך נעשה שימוש בביטוי מעניין לאותו מרחק בו ישבה  - כמטחווי קשת, 
 גוסטב דורה הגר משולחת למדבר
למרות שבטקסט וגם בציור ניתן להבין שהגר נתייאשה מלהציל את בנה ושמה אותו רחוק כדי שלא תראה אותו במותו, האופן בו אני מבינה זאת הוא שהיא ישבה במרחק כזה, כך שתוכל לשמור על קשר עין עם בנה, לא קרוב מדי אך גם לא רחוק מדי ממנו, כך שכאשר ישמיע קול, תוכל לפנות לעברו ולעזור לו.
 
גוסטב דורה, תפילת הגר
המרחק הזה, בין אם הוא קונקרטי או מטאפורי, מלווה אותי כבר הרבה שנים, זה מרחק שלעתים יש לשמור מהקרובים אלינו אך שרוצים לפתע להתרחק, להתבודד, לשמור מרחק. קשר עין מטאפורי של זיקה שקטה כדי להיות בטווח הראייה והשמיעה במקרה הצורך.
 
לפני כחודשיים, שבתי יום אחד הביתה ומצאתי על מיטתי את קטנה, ולידה גורונת שזה עתה נולדה. לגורונת פרווה שחורה ויפייפיה, עם כתם לבן על בטנה וכמה פסי לבן מרומזים על גבה. קטנה וקטנה-קטנה כפי שקראתי לה, בילו את שבועות חייה הראשונים של הגורונת בחדר השינה שלי, בסלסלה מוצנעת במקום בטוח. קטנה-קטנה  גדלה מיום ליום, השמינה והחלה לפקוח עיניים, לחקור את העולם ולשחק. באחד הימים כשבאתי הביתה, לא מצאתי אותן. חיפוש מהיר בגינה פתר את התעלומה: קטנה לקחה את קטנה - קטנה אל פינה מוסתרת היטב של חצר השכן ושם שיכנה אותה. קטנה הגיעה הביתה כדי לאכול ואז חמקה במהירות בחזרה אל מקום המסתור. לפני שבועיים לערך, הן הופיעו שוב בבית, אך הפעם הגורה הקטנה נראתה כבר אחרת: סקרנית, חקרנית, משחקת ומשתעשעת, צמודה לאמה אך גם מתרחקת. מתקרבת ומתרחקת. וקטנה - מיישמת בצורה אינסטינקטיבית את אותו המרחק - כמטחווי קשת. כשהגורה מתרחקת יותר מדי, קטנה משמיעה קולות ייחודיים לקרוא לה, והיא באה מיד. חוזרת אל אמא שלה לקבל מנת ביטחון וחום ואז יוצאת שוב אל מסעות הגילוי שלה. וקטנה - שומרת על אותו מרחק מופלא - כמטחווי קשת.
 
כמה זה קשה לפעמים לשמור על המרחק הזה, לא להציק, לא לנג'ס, לא להתקף  בחרדת נטישה או תחושת זניחות, כשמדובר ביקרים לנו. זאת תורה שיש ללמוד אותה ואפשר ללמוד אותה: קשר לב וקשב לב כמטחווי קשת.
 
 

יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

SC n° 185 - Une trousse

here is my creation .
 
the idea came from here:
 
 







 
 
thank you isabelle for the chalenge.
 
 

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

"עוגת גזר"

כל שנה בארוחת החג של ראש השנה, הייתה סבתא שלי, אמא של אמא, מבשלת תבשיל ייחודי שמעולם לא שמעתי שמישהו אחר בישל או הכיר. היא קראה לזה "עוגת גזר". אלו כדורים מתוקים המאודים ומבושלים על מצע של "מטבעות" גזר.
 
סבתא שלי בישלה בישול מעודן ביותר, איטי וטעים להפליא. כך במרק העוף שהייתה עושה שיצא כמו שיר, חוויה כמעט רוחנית הייתה לאכול ממנו, וכך גם בתבשיל הזה, שטעמו היה מיוחד מאד, השאיר בפה תחושת מתיקות נעימה ולא עמוסה מדי.
 
המתכון מעולם לא  הועלה על הכתב ונעלם לאחר מותה (כשהייתי בכיתה י"א)  ומאז, כל שנה אני מנסה לשחזר את המאכל המיוחד הזה. האם זה הטעם שהיה לו? האם ניתן יהיה לשחזר את הקסם הזה? תהליך השחזור מעניין כשלעצמו. הרכב החומרים, אופן ההכנה, הקונספציה של המאכל. האם לבשל כמו קציצות? או כמו כדורים? בישול מהיר? בישול איטי? שמן? מרגרינה? חמאה? גישושים בערפל ולבסוף משהו יוצא.
 
אז הנה שחזור המתכון שאולי בכ"ז נותן ולו שייר זיכרון וטעם ממה שהיה המאכל הזה.
 
 
המרכיבים:
3-5 גזרים, מקולפים וחתוכים למטבעות
100 גרם מרגרינה
 
100 גרם חמאה
3-4 כפות ריבה
3-4 כפות דבש
חופן נדיב של צימוקים
קמח רגיל (לפי ההרגשה, כאן אין כמות מסוימת).
תפוח גרנד אחד מגורר על פומפיה גסה
מעט קינמון
 
אופן ההכנה:
מקלפים את הגזרים וחותכים למטבעות.
שמים בסיר את המרגרינה וממיסים קלות, מוסיפים את הגזרים ומבשלים על האש הקטנה ביותר במשך כ10-15 דקות.
 
מוסיפים לחמאה (רכה במקצת) את הריבה והדבש ומערבבים ליצירת אמולסיה, מוסיפים את גרד התפוחים, הצימוקים והקינמון, אח"כ מוסיפים בהדרגה קמח (כל פעם חופן) עד ליצירת בצק שהוא רך עדיין וכבר לא נדבק לידיים.
 
צרים מהתערובת כדורים ושמים בעדינות על מצע הגזרים. מאדים את הכדורים כמה דקות כאשר הסיר מכוסה במכסה (כך גם לאורך כל הבישול). לאחר כמה דקות, מוסיפים מים קרים (חשוב מאד שיהיו קרים) וממשיכים לבשל על אש קטנה מאד. מבשלים כשעה, אם חסרים מים, אפשר להוסיף עוד במהלך הבישול, חשוב מאד שהמים המוספים יהיו קרים.
 
         
המאכל הזה מחבר בין הסמלי לריאלי. שתהיה תחושת שפע ועונג מתיקות ועושר.
 
חג שמח ושנה טובה.