יום שבת, 20 ביולי 2013

וולדן

לפני 19 שנה, באותו ביקור מלא תקווה באמריקה בבוסטון המעטירה, נסעתי עם אוליבר (מי שהיה הסיבה לביקור), לעיירה קונקורד שבצפון מסצ'וסטס. שכרנו אוטו אמריקאי ענק מימדים ששט על הכביש, וטיילנו בסביבה. שיא אותו טיול היה הביקור באגם וולדן, עליו כתב הנרי דיוויד ת'ורו את ספרו המפורסם, לאחר שהות של שנתיים בבדידות מזהרת בבקתה קטנה בקרבת מקום. האגם היה קסום, שקט שיש רק בטבע שרר בו. זאת הייתה עונת הסתיו ובניו אינגלנד המשמעות היא שלל עלווה בצבעי כתום, ורוד צהוב בשילובים מעתיקי נשימה, המשתקפים במים. עצים ירוקים סביב האגם, ברווזים ודגיגונים, אויר נקי וצלול, שמיים יפים ממעלה, ואני - פתאום מבינה שאני באמריקה. על ת'ורו למדתי רבות באוניברסיטה ואח"כ הוא הגיח בקורס אותו אני מלמדת. הייתה בידי מצלמה וצילמתי עוד ועוד ועוד. הייתי מאושרת כפי שלא הייתי מאושרת בימי חיי. השילוב בין המקום הזה, מה שידעתי עליו, מי שהיה איתי, וכל המטען הרגשי של אותו טיול, הפכו את הרגעים ההם ליחידים במינם, מתוקים ומרגשים עד בלי די.
כאשר חזרנו בערב אל דירתו של אוליבר, הסתבר שבכלל לא היה פילם במצלמה. מה שנותר לי מאותו ביקור בוולדן הם תחושותיי ולוח שנה נחמד שקניתי, אך אף תמונה והיפה ביותר שצולמה שם, לא מצליחה לשחזר את אותם רגעים קסומים.
סופו של אותו ביקור בבוסטון היה מפח נפש אחד גדול, שברון לב ותחושת אבל עמוק שנמשכה כשנה. רציתי לנסוע אליו, להיות איתו, אפילו ניסיתי למצוא עבודה שם בבתי ספר יהודיים, חשבתי להירשם ללסלי קולג' ללימודי תראפיה באומנויות, כבר הייתי בדרך לסגור עניינים. המכתבים והטלפונים התחילו להישמע רע, מהוססים, מתרחקים, אכזריים בדיווח על כל הקשרים החדשים שנוצרו בינתיים, ולבסוף הגיעה הבקשה שלא אבוא. זה כאב מאד. הקשר חודש, כשמצאתי את הכרטיס של אוליבר בפייסבוק.
 
לפני שלוש שנים, נתקבל מייל שבו שאלה: במחסן האו"פ הצטברו כ350 ספרי וולדן של ת'ורו, שאמורים היו להיות חלק מחומרי הקורס על ג'פרסון, אותו ריכזתי, אך בסופו של דבר לא חולקו לסטודנטים. עלה במוחי רעיון לתת את אותם ספרים במתנה לסטודנטים שלומדים בקורס השני על ארה"ב אותו אני מרכזת ובו מוזכר הספר ומצוטטים קטעים מתוכו. באותו הזמן יצאה האו"פ בהכרזה כי היא "אוניברסיטה ירוקה". מה יכול להיות יותר מתאים מלתת את הספר במתנה לסטודנטים במקום להשמידם? מאד התלהבתי מהרעיון רק לא חשבתי על הדמויות הפועלות ולבסוף הורדה הפקודה של "לא" וכעס גדול בכלל שהעזתי לחשוב בעצמי. בצער רב ביקשתי שרק יתנו לי 20 ספרים ואותם חילקתי בין הסטודנטים.
 
בינתיים הקורס על ג'פרסון נגנז ומסתבר שלפני שלוש שנים בסוף לא נזרקו הספרים. לפני כחודש, שוב הגיע מייל, מה לעשות עם  350 ספרי וולדן של ת'ורו?  הפעם פעלתי בצינורות המקובלים, שיתפתי את מי שהיה צריך לשתף ברעיון, ולפני כשבוע, הגיעו שני בחורים נחמדים ופרקו בחדרי את כל הספרים.
 
שלחתי במייל הודעה לכל מי שלמד בשני הקורסים בשנתיים האחרונות, שאם הם מעוניינים בספר, שיודיעו לי ואשלח להם. נתקבלו הרבה מיילים, לשמחתי. גם הזדמנות נחמדה להיזכר בכל הסטודנטים לדורותיהם, וגם ממש מצווה לא לזרוק את הספרים הנהדרים האלה.
 
את התרגום של וולדן לאנגלית, נתן לי אז אוליבר.
 
לפני כמה ימים, הגיע אלי קישור על הפיכתו של מחנה שנלר (אותו הקים אבי סבו של אוליבר בירושלים) לשכונה חרדית. שלחתי לאוליבר את הקישור דרך כרטיס הפייסבוק שלו...


 

תגובה 1:

  1. היי תמי! אשמח לספר!!! אני מחפש את וולדן של ת׳ורו בנרות!!!

    השבמחק