SC n° 185 - Une trousse

here is my creation .

 

the idea came from here:

 

 

 

 

thank you isabelle for the chalenge.

 

 

"עוגת גזר"

כל שנה בארוחת החג של ראש השנה, הייתה סבתא שלי, אמא של אמא, מבשלת תבשיל ייחודי שמעולם לא שמעתי שמישהו אחר בישל או הכיר. היא קראה לזה "עוגת גזר". אלו כדורים מתוקים המאודים ומבושלים על מצע של "מטבעות" גזר.

 

סבתא שלי בישלה בישול מעודן ביותר, איטי וטעים להפליא. כך במרק העוף שהייתה עושה שיצא כמו שיר, חוויה כמעט רוחנית הייתה לאכול ממנו, וכך גם בתבשיל הזה, שטעמו היה מיוחד מאד, השאיר בפה תחושת מתיקות נעימה ולא עמוסה מדי.

 

המתכון מעולם לא  הועלה על הכתב ונעלם לאחר מותה (כשהייתי בכיתה י"א)  ומאז, כל שנה אני מנסה לשחזר את המאכל המיוחד הזה. האם זה הטעם שהיה לו? האם ניתן יהיה לשחזר את הקסם הזה? תהליך השחזור מעניין כשלעצמו. הרכב החומרים, אופן ההכנה, הקונספציה של המאכל. האם לבשל כמו קציצות? או כמו כדורים? בישול מהיר? בישול איטי? שמן? מרגרינה? חמאה? גישושים בערפל ולבסוף משהו יוצא.

 

אז הנה שחזור המתכון שאולי בכ"ז נותן ולו שייר זיכרון וטעם ממה שהיה המאכל הזה.

 

 

המרכיבים:

3-5 גזרים, מקולפים וחתוכים למטבעות

100 גרם מרגרינה

 

100 גרם חמאה

3-4 כפות ריבה

3-4 כפות דבש

חופן נדיב של צימוקים

קמח רגיל (לפי ההרגשה, כאן אין כמות מסוימת).

תפוח גרנד אחד מגורר על פומפיה גסה

מעט קינמון

 

אופן ההכנה:

מקלפים את הגזרים וחותכים למטבעות.

שמים בסיר את המרגרינה וממיסים קלות, מוסיפים את הגזרים ומבשלים על האש הקטנה ביותר במשך כ10-15 דקות.

 

מוסיפים לחמאה (רכה במקצת) את הריבה והדבש ומערבבים ליצירת אמולסיה, מוסיפים את גרד התפוחים, הצימוקים והקינמון, אח"כ מוסיפים בהדרגה קמח (כל פעם חופן) עד ליצירת בצק שהוא רך עדיין וכבר לא נדבק לידיים.

 

צרים מהתערובת כדורים ושמים בעדינות על מצע הגזרים. מאדים את הכדורים כמה דקות כאשר הסיר מכוסה במכסה (כך גם לאורך כל הבישול). לאחר כמה דקות, מוסיפים מים קרים (חשוב מאד שיהיו קרים) וממשיכים לבשל על אש קטנה מאד. מבשלים כשעה, אם חסרים מים, אפשר להוסיף עוד במהלך הבישול, חשוב מאד שהמים המוספים יהיו קרים.

 

         

המאכל הזה מחבר בין הסמלי לריאלי. שתהיה תחושת שפע ועונג מתיקות ועושר.

 

חג שמח ושנה טובה.

                                         

 

ווחשתיני אווי

כשהייתי ילדה, ראיתי בקביעות את הסרטים בערבית ביום שישי, אלו היו בעיקר סרטים מצריים, שפתחו בפני צוהר מרתק לחיי שכננו, לדילמות המרכזיות שהעסיקו את החברה במצריים, לשחקני הענק המעולים שלהם, גם המצחיקים וגם הרציניים, ולערבית המצרית היפיפייה. ביטוים כמו "ווחשתיני אווי" (מאד התגעגעתי אלייך) אנא מזלום (אני מקופח) ואי אפשר כמובן בלי ה"מיש מומכן, מוסטחיל" (לא יכול להיות, בלתי אפשרי), היו שגרה ברבים מהסרטים. אסכנדריה מחד וקהיר מאידך, מולוחיה ופול, צחוק ודמע, דילמות שבינו לבינה. האוזן קלטה, הקשיבה והעין ראתה והבינה.

 

בתיכון למדנו ערבית עם המורה הבלתי נשכח שלנו, מיקי. הוא היה בחור צעיר, גבוה ונחמד, מלא אופטימיות וגם מורה נהדר. למדנו קטעים מרתקים על מסעות טיילים מימי הביניים שהיו כתובים בערבית ארכאית, למדנו קטעי עיתונות, את כל הבניינים והמשמעות שלהם, את הניקוד המיוחד ובכלל, עשינו הכרה עם השפה.

 

אפילו חשבתי ללמוד באוניברסיטה בחוג למזרח תיכון. (על ה"תנזימאת" באימפריה העות'מנית למדתי מגרשוני הנערץ), אך בסופו של דבר החלטתי שהמזרח התיכון כנראה יסתדר בלעדי. חיי פנו לכיוונים אחרים והערבית נשכחה לה, הפכה להיות חלק מהעבר שלי שלא נעשה בו יותר שימוש.

                                            
                                                                        ...

 

כבר כמה שנים שהקורס אותו אני מרכזת באוניברסיטה, על התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, נלמד, במסגרת תוכנית לנחיתה רכה באו"פ לסטודנטים דוברי ערבית, בערבית. המפגש בין הסטודנטים הללו לחומרי הקורס מצד אחד, ולי כמרכזת עם הסטודנטים מאידך, איננו פשוט, מורכב, מאתגר מאד ומעלה תהיות רבות.

 

בסמסטר הקיץ הנוכחי, למדו סטודנטים רבים את הקורס בערבית.

 

לכל אחד מהמנחים בקורס (דוברי עברית וערבית) פתחתי פורום באתר הקורס. בפורומים של המנחים בערבית, החלו להופיע הודעות הכתובות בערבית, כדבר המובן מאליו. נוכחות ברורה שלא השאירה שום ספק: בקורס לומדים ולומדות סטודנטים וסטודנטיות שעברית איננה שפת אימם, ששייכים למיעוט בחברה הישראלית, שהשפה שלהם אחות לעברית אך היא ערבית, שהם חלק מהסטודנטים באו"פ בפרט וחלק מהאוכלוסייה הישראלית בכלל. אולי נשמע בנאלי, אך נוכחות האותיות בערבית, המחישה עובדות ידועות אלו באופן חד משמעי ומציאותי.

 

הנוכחות השקטה הזאת  סיקרנה אותי, במיוחד לקרוא ולנסות להבין (שוב) את האותיות הללו, לצרף מילה למילה, משפט למשפט, על חומרים המוכרים לי מאד.

 

בהתחלה ההרגשה הייתה כמו של מי שמנסה לרכוב על אופניים אחרי הרבה שנים, קריאה חלודה ומקוטעת, אך לאט לאט התחלתי להבין. היה מעניין מאד לקרוא את חילופי הדברים בין המנחים לסטודנטים, את מילות הכיבודים והנימוסים, את ההתלבטות בין ערבית ספרותית ומדוברת, שגיאות הכתיב (בערבית! יכולתי לזהות אותן...) ובכלל, את התרגום של המינוחים מעברית לערבית, שלפעמים מחדד ולפעמים מטשטש את המשמעות.

 

בסוף הסמסטר, הגעתי לשני שיעורים: בשיעור אחד, ביקשתי מהמנחה להמשיך ללמד כרגיל, חייבת לומר שהבנתי הרבה מאד ממה שאמר. מתהום נשיית הזיכרון, החלו לצוף מילים ששכחתי על קיומן, התדפקו על שערי המחשבות וצצו להן משום מקום.  בשיעור השני, מצאתי עצמי ניצבת מול כיתה גדולה, כולה נשים, צעירות יותר וצעירות פחות, חלקן בגילוי ראש, חלקן בלבוש צנוע ובכיסוי ראש וחלקן ממש בכיסוי ראש וגוף של נשות התנועה האיסלאמית. דיברתי איתן על המבחן. המפגש היה מרתק. הרגשת הזרות הראשונית חלפה מהר, הבהרתי להן שהן יכולות לדבר איתי בערבית כי אני מבינה, הקשבתי למה שאמרו ועניתי להן (אמנם בעברית אך בהתייחס למה שאמרו בערבית).  זאת הייתה פגישה טובה, כזאת שיכולה להתקיים לפעמים כשיש רק נשים (ויסלחו לי קוראיי הגברים). תחושה של תכליתיות ובהירות ביכולת להעביר מסר וגם לקלוט מסר. השתדלתי לדבר לאט, הסתכלתי על פניהן, חייכתי ושיחקתי איתן בשאלות. הפנים הארוכים והרציניים התחלפו בחיוכים ובסוף השיעור התחושה הייתה נעימה.

 

בשעות שאחרי השיעור, חלפו במחשבה שלי המון מילים, בערבית, הופיעו להן פתאום, כמו אומרות, כן, אנחנו חלק מהזיכרון שלך, חלק מהנוף הלשוני שלך - של כולנו, של שפת השכנים - קרובה ורחוקה כאחת, דומה ושונה, טעונה ותמימה, לטוב ולרע.

 

 

 

תיק - תק

לפני כמה שבועות התחלתי פרויקט קרושה. לא היה לי מושג מה הוא יהיה. התחלתי בריבוע בצבע פוקסיה ואז החלטתי שאולי אשבץ בעבודה הזאת, העשויה משקיות ניילון, גם חרוזים מנייר שהכנתי לפני כמה חודשים. לעבודות כאלה יש חיים משלהן והן מוליכות אותי לעצב את הדוגמה. אני בעיקר מקשיבה ונהנית תוך כדי מהתהליך. נוצר ריבוע יפייפה ועדיין לא ידעתי מה יעלה בגורלו.

 

הורי נסעו לחו"ל וכשחזרו, ציפתה לי הפתעה. הם קנו לי מצלמה חדשה, לבנה, בדיוטי פרי.

 

ואז הבנתי: מה שהתחלתי היה מיועד לאותה מצלמה חדשה. תיק קטן שיכיל אותה ואותו אוכל לתלות באלכסון על כתפי.

 

המשכתי בעבודה והרי התוצאה לפניכם.

 

 

 

ארייאה

כשהייתי קטנה והיינו נוסעים לתל אביב דרך רמת גן, מול המשטרה לערך, היה מופיע פסל  של לביאה המגנה על גוריה. קראתי לה ארייאה. אם לזכר קוראים אריה אז לנקבה קוראים כך, לא?  

 

 

עד היום הזה המילה לביאה נשמעת לי קצת לא מתאימה, לא ממש נותנת את מלוא העוצמה של נשות מלך החיות, וכשאני נתקלת בכזאת, מייד צפה ועולה המילה הזאת - "ארייאה".

 



הכרתי מקרוב "ארייאה" כזאת. אחותי. אלו נשים מנהיגות, רחבות לב, חכמות ופקחיות, יש בהן מתיקות כובשת ויופי מלכותי, הן בעלות אינסטינקטים חדים, מסורות, חמות, ו - תקיפות. מגינות על הגורים שלהן בחירוף נפש ובאומץ, אך אם מרגיזים אותן הן שואגות או נותנות מכה חדה ומדויקת בכפה שלהן, וזאת יותר לפה מכפה (וזאת, כמובן מכה מטאפורית). לא נעים אך מצוין להגדרת גבולות ולשמירה על טריטוריה.

 

אחותי מצאה את בן זוגה, אריה כמוה.

 

מדי שנה אנו חוגגים להם את יום ההולדת המשותף, והשנה החלטתי לגייס את העניין שלי בקרושה העשוי משקיות ניילון להכנת הפתעה קטנה.

 

והתוצאה לפניכם.

 

 

יומולדת שמח לכל האריות והארייאות.

 

 



 

איפה שיצ'ו?

לפני שנתיים נכנס לחיי שיצ'ו. אמא שלו, יפה, (שבינתיים נפטרה), הציגה אותו לפני. הוא היה גור מתוק בצורה בלתי רגילה, זעיר, פרוותי, כתום, שובב ומהסוג שהעיניים לא יכולות להסיר את המבט ממנו. בימי החורף הקרים, הוא מצא לעצמו מקומות משחק, תנועות שהיו ייחודיות רק לו, חענדלאך מולי, כל פעם שרצה לאכול או לשתות (קולות אחרים לגמרי מסתבר, לקח לי קצת זמן להבחין ביניהם). כשהיה עוד גור, נהג לטפס על הכורסא שניצבה ליד הכיסא בו אני יושבת מול המחשב, להשתטח על חלקו העליון, לשמור שיווי משחק ולגרגר להנאתו. מצאתי לו משחקים, "עכבר" קטן מבד, חוט. הוא מצא עניין בכל דבר. די ברור היה לי ששמו שיצ'ו, כי הוא היה כזה שיצ'ו!!!!!!!!!!

שיצ'ו גדל וייפ, אך יחד עם היופי הגדול והמתיקות הכובשת, נתגלתה הרגישות שלו, לקולות, לריחות. הוא התרשם עמוקות מכל רעם וברק, לא אחת נעלם וכשחיפשתי אותו, הוא נמצא מתחת לשיח בוגונוויליה, רועד, קצת מקור וקצת מפחד, ממאן לאכול או לשתות, קפוא על מקומו, עד יעבור זעם. כשגדל עוד יותר והיה כבר ממש חתול "חתיך", פרוותו הכתומה והארוכה פארה את גופו האצילי והמקסים, החלו החתולים בריוני השכונה, לראות בו יריב החותר תחת תחום השליטה שלהם. הוא נתקל בחתולים גדולים, הקרבות החלו ויחד איתם גם החותם שהשאירו עליו. אולי בגופו היה ענק, אך נפשו הייתה מפונקת, תינוקית משהו. חתול אחד כנראה נשך אותו או פגע לו במבושיו, ומאז חלה בו איזו נסיגה. ככה הוא התחיל לסמן ולאחר הפגיעה הזאת, הפסיק. הפרווה הארוכה שלו נשרה והוא הפך יותר ויותר דומה לאביו, אחד מבריוני הסביבה, חתול עז נפש וכתום, אך קצר פרווה.

יום אחד נתתי לו לטעום כמה טיפות של שמנת מתוקה להקצפה, הטעם מצא חן בעיניו מאד והוא הפך להיות מכור לנקטר הזה. הדרישות שלו לשתות הלכו ותכפו, הוא היה אוכל אך עיקר הצמא שלו היה לחלב ומוצריו. הוא הלך ורזה, הקרבות היו עניין של יום יום כמעט. הוא החל לצאת לטיולים ארוכים להכרת הסביבה, ניחוחות של ייחום היו מטריפים את דעתו ואז לא היה אוכל ולא שותה, רק יושב כמהופנט מול חתולונת שהדיפה ריחות משכרים. כשהוא היה נעלם, לא חיפשתי אותו והוא היה חוזר אחרי יום או יומיים, סחוט, עייף, רעב ,צמא ודורשני.

לפני ארבעה חודשים, הבחנתי יום אחד שכבר עברו כמה ימים ושיצ'ו לא חוזר. השאלה איפה שיצ'ו, החלה לכרסם בי. עברו כמה ימים, איפה שיצ'ו? עבר שבוע, שבועיים, איפה שיצ'ו?!? האם "טרוף טורף יוסף"? האם הודח ממעמדו בשכונה והסתתר? איפה שיצ'ו?

לאחר חודש שכנעתי את עצמי שכנראה כבר לא אראה אותו יותר, משהו קרה לו, או שנטרף או שגורש. אפילו חלמתי עליו פעם אחת, הוא היה יפייפה בחלום, במלוא הדר פרוותו העשירה.

לפני יומיים, בשעת לילה מאוחרת, הרגשתי קרבה של חתול על המיטה שלי:

שיצ'ו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שיצ'ול'ה המתוק, היפייפה והחמוד , מזה רעב, עייף, רזה מאד, קצת מוזנח, מבועת, צמא ליחס ואהבה.

כל כך שמחתי לראות אותו!

כעת הוא בתהליך שיקום, ביום הראשון כל הזמן רצה לשתות, לאכול ולקבל יחס, היום יש כבר הפוגות והאינדיקציה הטובה ביותר לכך שחתול מבסוט היא הפנייה לניקוי עצמי.

שיצ'ו חזר הבייתה.

 

פסיפס בצלחת

נשארתי בלי עגבניות במקרר ובכ"ז רציתי להכין סלט טעים.
הסתכלתי מה כן יש לי והתוצאה: סלט נחמד נחמד, טעים ויפה לעין, פסיפס שמח ועליז של צבעים בחתיכות קטנות קטנות.
מה בסלט?

מתוך חפירות העיר הרומית אלג'ם, טוניסיה

פלפל אדום חתוך לרצועות דקות שחתוכות לריבועונים.
ריבועים קטנים של קולורבי.
חתיכות קטנות של מלפפון ירוק על קליפתו.
כמה ענבי מוסקט, כל עינב חתוך לשמונה חתיכות.
צנוברים,
מיץ לימון,
מעט מלח,
שמן זית.
משהו בחיתוך הדק והקטן יוצר רעננות צבעונית משמחת.
בתיאבון!