דובנת קטנה וורודה

כשהיינו ממש קטנים וביקרנו בגן חנה, היינו הולכים לפעמים לבית של חיה העוזרת לגננת ורואים בטלוויזיה שלה סרטון אנימציה בשחור-לבן בו כיכב נדי פעמוני. לא לכולם בכלל הייתה טלוויזיה בבית באותם הימים והביקורים הללו נחרטו חזק בזיכרון. את רוב הרפתקאותיו בילה נדי עם חברו הטוב אוזניון, ולא ישכח גם מר פלוד השוטר. אך לנדי הייתה גם חברונת מתוקה - טסי. טסי הייתה דובנת חומה, היו לה כפּות רכות והיא הייתה נפלאה. חמודה, מתחשבת, חכמה, מחבקת ברכות, אוהבת בלי תנאי ותמיד מעודדת את נדי למרות כל התלאות שעבר.

למי שזוכר, היו גם הספרים שתורגמו לעברית. אלו היו ספרים קטנים, הציורים בהם היו צבעוניים ובאיכות גבוהה מאד. הזיכרון שלי מהם הוא זיכרון של קדם קריאה, אני זוכרת אותי מסתכלת על הציורים היפים, מספרת לעצמי מחדש את ההרפתקאות בהן נתקל נדי על פי הציורים, ואת טסי שהייתה שם לצידו. מתוקה ודובית. אחת מגיבורות ילדותי, אולי אפילו מודל לחיקוי לאופן ההתייחסות הנאותה לזולת עד היום הזה.

 

סבתא שלי עלתה לארץ כאשר הייתה בת שמונה עשרה בראשית שנות ה - 20 של המאה הקודמת. היא הייתה ציונית, ידעה עברית מהבית, למדה בגימנסיה עברית, הייתה חברה בשומר הצעיר. היא ידעה מצוין פולנית אך נשבעה לעצמה שלעולם לא תדבר יותר בשפה הזאת ברגע שכף רגלה תדרוך על אדמת ארץ ישראל. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בפולנית. היו מילים ספורות שאיכשהו חמקו מהאיסר הזה ומצאו את דרכם אל השפה המשפחתית. שתיים מהן התייחסו לנשים: האחת - שצ'פה (כנראה שהתרגום הוא סוסה אצילה או משהו כזה) לבחורה רזה, השנייה - משינה לבחורה גדולה. והייתה עוד מילה אחת שהגיחה לה: לאפּה  או לאפּונזה, ובעברית - כפּה. יש משהו כל כך רך ומתוק במילה הזאת, זאת לא כאפה, לא כף, לא צ'אף. כפּה עם דגש בפה. צליל המילה מעביר משהו מהרכות הזאת של האחיזה בכף היד בעיקר בהקשר של כף קטנה של פעוט. בביתנו אמרו, תני לי כפּה, לא תני לי יד.

 

ואיך זה מתקשר לטסי? ומה היא בכלל עושה כאן בבלוג  שלי?

 

לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה לעשות דובון טדי משקיות ניילון. הגיעו לידי כמה שקיות ורודות של רשת רמי לוי וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נחמד לעשות מהן דובון. חיפשתי ברחבי האינטרנט ואז מצאתי ביו טיוב את הסרטון הבא:

 

 

 

לקבלת ההדרכה המדויקת לעשיית הדובון, הייתה רשומה כתובת של בלוג וכשהגעתי אליו, הסתבר שהוא לא פחות ולא יותר,  בפולנית. היו שם הוראות, אך מאיין לי לדעת מהן ההוראות לרגליים או לכפות הידיים?

 

ואז הופיעה המילה הזאת:

 

Łapki

 

כמו חץ מהזיכרון נשלפה הלאפּה, הכפּה.

 

התחלתי לסרוג את הדובון בערך בפסח אך היה מאד מאד קשה לעשות אותו. על פי ההוראות היה צריך לספור מס' קטן מאד של עיניים וכל פעם נולדו להן עיניים חדשות, אלוהים יודע מאיפה. הספקתי לעשות ראש, אוזניים, גוף וכפה אחת והפסקתי. הדובונצ'יק הלא גמור הזה, הסתכל עלי מאז בעצבות מסוימת, כמו אומר האם זה גורלי, להישאר לא גמור?

 

בסוכות החלטתי שיש לסיים את חובותיי לדובון ופניתי למלאכת הכנת הכפה הנותרת ושתי הרגליים. אחרון אחרון חביב נותר לרקום את העיניים ואת האפון ואולי הפה. הרקמה הזאת הייתה החלק הקשה ביותר. אולי שש או שבע פעמים רקמתי ופרמתי, ולפתע אף הבנתי שזה איננו דובון אלא דובנת. דובנת קטנה ונחמדה. יסלחו לי חברותי הפמיניסטיות הנאבקות על הפסקת השימוש בוורוד לילדות באוטומט, אך זאת הייתה דו ב נ ת . סרגתי לה חצאית קטנה, פפיון לצוואר ואפילו קשת לשיער. אתמול היא נראתה לי קצת משונה, העיניים לא היו במקום והחיוך יצא מוזר. היום החלטתי לא לוותר ולתקן לה את הפנים ויהי מה.

 

והנה טסי, הדובנת הקטנה, עם כפּות רכות ועבר פולני, אך לגמרי תוצרת ישראל.

 

 

 



 

 

אחרי שלושים שנה

אתמול התקיימה פגישת מחזור של התיכון. נסעתי ברגשות מעורבים, אבל הסקרנות גברה עליהם. פה ושם במשך השנים פגשתי במי שלמדו איתי בכיתה. בסופר מרקט, בחנויות שונות, באוניברסיטה. אך מעבר לכך, היו כאלה שבאמת לא ראיתי שלושים שנה.
הפגישה הייתה נעימה ביותר, המון נשיקות וחיבוקים. זיכרונות שצפו ועלו בהקשר האנושי המסוים הזה. תמונות מן ההיסטוריה הרחוקה. היו שם כאלה שמגיל ארבע אני מכירה. היינו ביחד ב"גן חנה", טיפסנו על עצים ביחד. חלק היו איתי מכיתה א עד י"ב, כך שהם חלק מנוף הילדות שלי, כמו משפחה שמזכירה לך מי אתה, לטוב ולרע.
חברי ילדות הם סוג של ראי, דרך ההסתכלות עליהם, אנחנו רואים את עצמו ואת כברת הדרך שעשינו, ואכן הדרך הייתה ארוכה. מה שהיה מפתיע הוא איך תוך כמה שעות של שהייה משותפת, נכנסנו כולנו לאותם דפוסי התנהגות נושנים, לאותן חברויות, אותן התנהגויות בציבור, אותן קבוצות של חתיכות וחתיכים, חנונים וחנוניות, המתבלטים, הנלעגים, היושבים בצד, המתבוננות, המחכות, הפרחות, הצוחקות, המבועתות, התמימות והאסרטיביות. כולם במצב טוב, מי יותר מי פחות, הגברים בחלקם מאפירים, אך הפגישה הוציאה מהם נערות מלבבת, הבנות יפות וחכמות. חוויות החיים משורטטות על פניהן ועל קמטיהן.
חלק מהאנשים הללו מופיעים לעתים בחלומות, כל אחד עם המשמעות הסמלית שלו: ישי עם כל המטען הכאוב והתמים סביבו, שרק לאחרונה פוצח עד הסוף, צדוק והחברות של ארגז החול מלפני מיליון שנה, הידידות מהרחוב והשיחות המעניינות, ישראל וההתרחקות בשל נישואיו, היינו ידידים כל כך טובים ואני ויתרתי והתרחקתי, לא היה לי מקום בחיים הבוגרים שיצר לעצמו.
היינו ארבע חברות, ילדות טובות, חמודות ושקדניות, קצת מנותקות מסערות ההורמונים שהיו סביבנו, בדיליי תמידי. נפוצונו לכל העולם ובכ"ז יש איזה חוט דק של קשר עמוק, כל פגישה כאילו מעולם לא נפרדנו. הפנים מוכרים, אך ההתמודדות עם אתגרי ההווה מאפשרת היכרות חדשה ומעניינת על רקע אותו עבר משותף ורחוק.
כולם זכרו את הצמות שלי שהיו ואינן, כל כך מזמן זה היה ובכ"ז, כאילו רק אתמול נפרדנו לשלום.
החוויה הייתה בהחלט נעימה למרות הכול, ולו כדי להבין בדיעבד שכל אחד הוא בדיוק מי שהוא, ושהכמיהה והגעגוע הם עניין מדומה בסופו של דבר. כמו להיזכר בתלבושת שכבר קטנה עלינו, להשיל עור של נחש שכבר לא אקטואלי.