כמטחווי קשת

בבית סבתי היה ספר מהודר בהוצאת בצלאל עם כריכה יפה, שהיה שמור בקופסא. בספר הזה היה אוצר של תחריטים על פי סיפורי התנ"ך שיצר הצייר גוסטב דורה. מאד אהבתי להסתכל עליהם ולהפליג בדמיון באמצעותם  למחוזות רחוקים אלו שלפתע אפשר היה להסתכל עליהם. שתי תמונות עמדו זו מול זו: הגר המשולחת מן הבית יחד עם בנה ישמעאל למדבר, ואח"כ תמונת הגר המתפללת אל ה' וישמעאל נמצא במרחק ממנה, זרוק.  בתנ"ך נעשה שימוש בביטוי מעניין לאותו מרחק בו ישבה  - כמטחווי קשת, 

 גוסטב דורה הגר משולחת למדבר

למרות שבטקסט וגם בציור ניתן להבין שהגר נתייאשה מלהציל את בנה ושמה אותו רחוק כדי שלא תראה אותו במותו, האופן בו אני מבינה זאת הוא שהיא ישבה במרחק כזה, כך שתוכל לשמור על קשר עין עם בנה, לא קרוב מדי אך גם לא רחוק מדי ממנו, כך שכאשר ישמיע קול, תוכל לפנות לעברו ולעזור לו.

 

גוסטב דורה, תפילת הגר

המרחק הזה, בין אם הוא קונקרטי או מטאפורי, מלווה אותי כבר הרבה שנים, זה מרחק שלעתים יש לשמור מהקרובים אלינו אך שרוצים לפתע להתרחק, להתבודד, לשמור מרחק. קשר עין מטאפורי של זיקה שקטה כדי להיות בטווח הראייה והשמיעה במקרה הצורך.

 

לפני כחודשיים, שבתי יום אחד הביתה ומצאתי על מיטתי את קטנה, ולידה גורונת שזה עתה נולדה. לגורונת פרווה שחורה ויפייפיה, עם כתם לבן על בטנה וכמה פסי לבן מרומזים על גבה. קטנה וקטנה-קטנה כפי שקראתי לה, בילו את שבועות חייה הראשונים של הגורונת בחדר השינה שלי, בסלסלה מוצנעת במקום בטוח. קטנה-קטנה  גדלה מיום ליום, השמינה והחלה לפקוח עיניים, לחקור את העולם ולשחק. באחד הימים כשבאתי הביתה, לא מצאתי אותן. חיפוש מהיר בגינה פתר את התעלומה: קטנה לקחה את קטנה - קטנה אל פינה מוסתרת היטב של חצר השכן ושם שיכנה אותה. קטנה הגיעה הביתה כדי לאכול ואז חמקה במהירות בחזרה אל מקום המסתור. לפני שבועיים לערך, הן הופיעו שוב בבית, אך הפעם הגורה הקטנה נראתה כבר אחרת: סקרנית, חקרנית, משחקת ומשתעשעת, צמודה לאמה אך גם מתרחקת. מתקרבת ומתרחקת. וקטנה - מיישמת בצורה אינסטינקטיבית את אותו המרחק - כמטחווי קשת. כשהגורה מתרחקת יותר מדי, קטנה משמיעה קולות ייחודיים לקרוא לה, והיא באה מיד. חוזרת אל אמא שלה לקבל מנת ביטחון וחום ואז יוצאת שוב אל מסעות הגילוי שלה. וקטנה - שומרת על אותו מרחק מופלא - כמטחווי קשת.

 

כמה זה קשה לפעמים לשמור על המרחק הזה, לא להציק, לא לנג'ס, לא להתקף  בחרדת נטישה או תחושת זניחות, כשמדובר ביקרים לנו. זאת תורה שיש ללמוד אותה ואפשר ללמוד אותה: קשר לב וקשב לב כמטחווי קשת.

 

 

מכל הבחינות....

סוף הסמסטר הגיע בשעה טובה, יחד איתו הגיע תורן של בחינות הגמר. הן מסתכלות עלי בערימה ושואלות: נו, מתי תורנו יגיע? מתי תקראי מה שכתוב בנו?
קבעתי לי "מנת רעל יומית", מכסת הבחינות שהחלטתי שאבדוק כל יום. המכסה עומדת על 13 - 15 בחינות, וזאת בהחלט מנת רעל. רעל של בורות, בערות, הזנחה של שנים במערכת החינוך, רעל של אדישות, נרפות, טיפשות ועילגות לשון ושכל.
אני שואלת דבר אחד, הם עונים מסביב, ליד, לפני, אחרי, במקום, לא לעניין, לא בכיוון, לא מבינים את מורכבות השאלות, לא מסוגלים להפשטה, לא יכולים להינתק מחבל הטבור של הרצאות המנחה שלהם.
22 נקודות, 25 נקודות לנבחן.
תגידו - עולים חדשים, טעוני טיפוח, עניים. מה פתאום. לא בא' רבתי. ילדים ואנשים מבוססים, ילידי הארץ, מטופחים מאד בהכול, חוץ מביכולת להביע את עצמם מעט יותר גבוה ומשוכלל מ"עליתי במדרגות, ירדתי במדרגות".
יש כאן החמצה אמיתית שלא ירדתי לעומקה. האם המטרה היא "להעביר חומר" ואז אין בעיה, עורים אל תוכם פרפרזות על תכני הספר  ומי שזוכר יותר מצליח יותר, או שהמטרה היא לגמרי אחרת, פעם קראו לזה הומניזם, להיות מסוגלים לחשוב בעצמם, להעביר דרכם מילים של מישהו אחר ולסדר אותן מחדש, לארגן את התשובה באופן ברור לקורא, לכתוב חיבור ולהביע דעה מנומקת, לכתוב ברור? מה כבר ביקשתי?
האם כל שכלולי הטכנולוגיה הויזואלית לא הורסים כל חלקה טובה? תמונה אחת שווה אלף מילים, אך האם לא נפגמת יכולת העברת תמונה דרך מימד של מילים? העברת סיטואציה, רוח דברים?
ואני יושבת וקוראת וליבי בל עימי, הרגשה של נזק מתמשך של שהות בסביבה מנוונת, מרעילה, חסרת מעוף ויכולת, שחוטאת חטא כבד לכל מטרה חינוכית תרבותית. רפליקות מיואשות של ניסיון לאחוז באיזו הבנה.
פעם הייתי מוצאת פניני מקוריות, אני מתגעגעת אליהם, כעת אין כלום, פשוט כלום.