כמטחווי קשת

בבית סבתי היה ספר מהודר בהוצאת בצלאל עם כריכה יפה, שהיה שמור בקופסא. בספר הזה היה אוצר של תחריטים על פי סיפורי התנ"ך שיצר הצייר גוסטב דורה. מאד אהבתי להסתכל עליהם ולהפליג בדמיון באמצעותם  למחוזות רחוקים אלו שלפתע אפשר היה להסתכל עליהם. שתי תמונות עמדו זו מול זו: הגר המשולחת מן הבית יחד עם בנה ישמעאל למדבר, ואח"כ תמונת הגר המתפללת אל ה' וישמעאל נמצא במרחק ממנה, זרוק.  בתנ"ך נעשה שימוש בביטוי מעניין לאותו מרחק בו ישבה  - כמטחווי קשת, 

 גוסטב דורה הגר משולחת למדבר

למרות שבטקסט וגם בציור ניתן להבין שהגר נתייאשה מלהציל את בנה ושמה אותו רחוק כדי שלא תראה אותו במותו, האופן בו אני מבינה זאת הוא שהיא ישבה במרחק כזה, כך שתוכל לשמור על קשר עין עם בנה, לא קרוב מדי אך גם לא רחוק מדי ממנו, כך שכאשר ישמיע קול, תוכל לפנות לעברו ולעזור לו.

 

גוסטב דורה, תפילת הגר

המרחק הזה, בין אם הוא קונקרטי או מטאפורי, מלווה אותי כבר הרבה שנים, זה מרחק שלעתים יש לשמור מהקרובים אלינו אך שרוצים לפתע להתרחק, להתבודד, לשמור מרחק. קשר עין מטאפורי של זיקה שקטה כדי להיות בטווח הראייה והשמיעה במקרה הצורך.

 

לפני כחודשיים, שבתי יום אחד הביתה ומצאתי על מיטתי את קטנה, ולידה גורונת שזה עתה נולדה. לגורונת פרווה שחורה ויפייפיה, עם כתם לבן על בטנה וכמה פסי לבן מרומזים על גבה. קטנה וקטנה-קטנה כפי שקראתי לה, בילו את שבועות חייה הראשונים של הגורונת בחדר השינה שלי, בסלסלה מוצנעת במקום בטוח. קטנה-קטנה  גדלה מיום ליום, השמינה והחלה לפקוח עיניים, לחקור את העולם ולשחק. באחד הימים כשבאתי הביתה, לא מצאתי אותן. חיפוש מהיר בגינה פתר את התעלומה: קטנה לקחה את קטנה - קטנה אל פינה מוסתרת היטב של חצר השכן ושם שיכנה אותה. קטנה הגיעה הביתה כדי לאכול ואז חמקה במהירות בחזרה אל מקום המסתור. לפני שבועיים לערך, הן הופיעו שוב בבית, אך הפעם הגורה הקטנה נראתה כבר אחרת: סקרנית, חקרנית, משחקת ומשתעשעת, צמודה לאמה אך גם מתרחקת. מתקרבת ומתרחקת. וקטנה - מיישמת בצורה אינסטינקטיבית את אותו המרחק - כמטחווי קשת. כשהגורה מתרחקת יותר מדי, קטנה משמיעה קולות ייחודיים לקרוא לה, והיא באה מיד. חוזרת אל אמא שלה לקבל מנת ביטחון וחום ואז יוצאת שוב אל מסעות הגילוי שלה. וקטנה - שומרת על אותו מרחק מופלא - כמטחווי קשת.

 

כמה זה קשה לפעמים לשמור על המרחק הזה, לא להציק, לא לנג'ס, לא להתקף  בחרדת נטישה או תחושת זניחות, כשמדובר ביקרים לנו. זאת תורה שיש ללמוד אותה ואפשר ללמוד אותה: קשר לב וקשב לב כמטחווי קשת.

 

 

איפה שיצ'ו?

לפני שנתיים נכנס לחיי שיצ'ו. אמא שלו, יפה, (שבינתיים נפטרה), הציגה אותו לפני. הוא היה גור מתוק בצורה בלתי רגילה, זעיר, פרוותי, כתום, שובב ומהסוג שהעיניים לא יכולות להסיר את המבט ממנו. בימי החורף הקרים, הוא מצא לעצמו מקומות משחק, תנועות שהיו ייחודיות רק לו, חענדלאך מולי, כל פעם שרצה לאכול או לשתות (קולות אחרים לגמרי מסתבר, לקח לי קצת זמן להבחין ביניהם). כשהיה עוד גור, נהג לטפס על הכורסא שניצבה ליד הכיסא בו אני יושבת מול המחשב, להשתטח על חלקו העליון, לשמור שיווי משחק ולגרגר להנאתו. מצאתי לו משחקים, "עכבר" קטן מבד, חוט. הוא מצא עניין בכל דבר. די ברור היה לי ששמו שיצ'ו, כי הוא היה כזה שיצ'ו!!!!!!!!!!

שיצ'ו גדל וייפ, אך יחד עם היופי הגדול והמתיקות הכובשת, נתגלתה הרגישות שלו, לקולות, לריחות. הוא התרשם עמוקות מכל רעם וברק, לא אחת נעלם וכשחיפשתי אותו, הוא נמצא מתחת לשיח בוגונוויליה, רועד, קצת מקור וקצת מפחד, ממאן לאכול או לשתות, קפוא על מקומו, עד יעבור זעם. כשגדל עוד יותר והיה כבר ממש חתול "חתיך", פרוותו הכתומה והארוכה פארה את גופו האצילי והמקסים, החלו החתולים בריוני השכונה, לראות בו יריב החותר תחת תחום השליטה שלהם. הוא נתקל בחתולים גדולים, הקרבות החלו ויחד איתם גם החותם שהשאירו עליו. אולי בגופו היה ענק, אך נפשו הייתה מפונקת, תינוקית משהו. חתול אחד כנראה נשך אותו או פגע לו במבושיו, ומאז חלה בו איזו נסיגה. ככה הוא התחיל לסמן ולאחר הפגיעה הזאת, הפסיק. הפרווה הארוכה שלו נשרה והוא הפך יותר ויותר דומה לאביו, אחד מבריוני הסביבה, חתול עז נפש וכתום, אך קצר פרווה.

יום אחד נתתי לו לטעום כמה טיפות של שמנת מתוקה להקצפה, הטעם מצא חן בעיניו מאד והוא הפך להיות מכור לנקטר הזה. הדרישות שלו לשתות הלכו ותכפו, הוא היה אוכל אך עיקר הצמא שלו היה לחלב ומוצריו. הוא הלך ורזה, הקרבות היו עניין של יום יום כמעט. הוא החל לצאת לטיולים ארוכים להכרת הסביבה, ניחוחות של ייחום היו מטריפים את דעתו ואז לא היה אוכל ולא שותה, רק יושב כמהופנט מול חתולונת שהדיפה ריחות משכרים. כשהוא היה נעלם, לא חיפשתי אותו והוא היה חוזר אחרי יום או יומיים, סחוט, עייף, רעב ,צמא ודורשני.

לפני ארבעה חודשים, הבחנתי יום אחד שכבר עברו כמה ימים ושיצ'ו לא חוזר. השאלה איפה שיצ'ו, החלה לכרסם בי. עברו כמה ימים, איפה שיצ'ו? עבר שבוע, שבועיים, איפה שיצ'ו?!? האם "טרוף טורף יוסף"? האם הודח ממעמדו בשכונה והסתתר? איפה שיצ'ו?

לאחר חודש שכנעתי את עצמי שכנראה כבר לא אראה אותו יותר, משהו קרה לו, או שנטרף או שגורש. אפילו חלמתי עליו פעם אחת, הוא היה יפייפה בחלום, במלוא הדר פרוותו העשירה.

לפני יומיים, בשעת לילה מאוחרת, הרגשתי קרבה של חתול על המיטה שלי:

שיצ'ו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שיצ'ול'ה המתוק, היפייפה והחמוד , מזה רעב, עייף, רזה מאד, קצת מוזנח, מבועת, צמא ליחס ואהבה.

כל כך שמחתי לראות אותו!

כעת הוא בתהליך שיקום, ביום הראשון כל הזמן רצה לשתות, לאכול ולקבל יחס, היום יש כבר הפוגות והאינדיקציה הטובה ביותר לכך שחתול מבסוט היא הפנייה לניקוי עצמי.

שיצ'ו חזר הבייתה.