This time, for the sc no. 208, I have decided to make something for myself..... as there is no one particular sugnificant other now, my self is the closest person to the purpose of this chalenge.
So, here is a little red heart which decorates the entrance of my bathroom and a stool cover.
A few months ago, I came across an "african flower" tutorial and I made a few of it, so I had enough to make a little bag, It's now in my bag, I use it for cosmetics.
When Isabelle suggested the challenge of the Granny square, It was a chance to make something new. so I made a little purse for change money.
כשהיינו ממש קטנים וביקרנו בגן חנה, היינו הולכים לפעמים לבית של חיה העוזרת לגננת ורואים בטלוויזיה שלה סרטון אנימציה בשחור-לבן בו כיכב נדי פעמוני. לא לכולם בכלל הייתה טלוויזיה בבית באותם הימים והביקורים הללו נחרטו חזק בזיכרון. את רוב הרפתקאותיו בילה נדי עם חברו הטוב אוזניון, ולא ישכח גם מר פלוד השוטר. אך לנדי הייתה גם חברונת מתוקה - טסי. טסי הייתה דובנת חומה, היו לה כפּות רכות והיא הייתה נפלאה. חמודה, מתחשבת, חכמה, מחבקת ברכות, אוהבת בלי תנאי ותמיד מעודדת את נדי למרות כל התלאות שעבר.
למי שזוכר, היו גם הספרים שתורגמו לעברית. אלו היו ספרים קטנים, הציורים בהם היו צבעוניים ובאיכות גבוהה מאד. הזיכרון שלי מהם הוא זיכרון של קדם קריאה, אני זוכרת אותי מסתכלת על הציורים היפים, מספרת לעצמי מחדש את ההרפתקאות בהן נתקל נדי על פי הציורים, ואת טסי שהייתה שם לצידו. מתוקה ודובית. אחת מגיבורות ילדותי, אולי אפילו מודל לחיקוי לאופן ההתייחסות הנאותה לזולת עד היום הזה.
סבתא שלי עלתה לארץ כאשר הייתה בת שמונה עשרה בראשית שנות ה - 20 של המאה הקודמת. היא הייתה ציונית, ידעה עברית מהבית, למדה בגימנסיה עברית, הייתה חברה בשומר הצעיר. היא ידעה מצוין פולנית אך נשבעה לעצמה שלעולם לא תדבר יותר בשפה הזאת ברגע שכף רגלה תדרוך על אדמת ארץ ישראל. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בפולנית. היו מילים ספורות שאיכשהו חמקו מהאיסר הזה ומצאו את דרכם אל השפה המשפחתית. שתיים מהן התייחסו לנשים: האחת - שצ'פה (כנראה שהתרגום הוא סוסה אצילה או משהו כזה) לבחורה רזה, השנייה - משינה לבחורה גדולה. והייתה עוד מילה אחת שהגיחה לה: לאפּה או לאפּונזה, ובעברית - כפּה. יש משהו כל כך רך ומתוק במילה הזאת, זאת לא כאפה, לא כף, לא צ'אף. כפּה עם דגש בפה. צליל המילה מעביר משהו מהרכות הזאת של האחיזה בכף היד בעיקר בהקשר של כף קטנה של פעוט. בביתנו אמרו, תני לי כפּה, לא תני לי יד.
ואיך זה מתקשר לטסי? ומה היא בכלל עושה כאן בבלוג שלי?
לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה לעשות דובון טדי משקיות ניילון. הגיעו לידי כמה שקיות ורודות של רשת רמי לוי וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נחמד לעשות מהן דובון. חיפשתי ברחבי האינטרנט ואז מצאתי ביו טיוב את הסרטון הבא:
לקבלת ההדרכה המדויקת לעשיית הדובון, הייתה רשומה כתובת של בלוג וכשהגעתי אליו, הסתבר שהוא לא פחות ולא יותר, בפולנית. היו שם הוראות, אך מאיין לי לדעת מהן ההוראות לרגליים או לכפות הידיים?
ואז הופיעה המילה הזאת:
Łapki
כמו חץ מהזיכרון נשלפה הלאפּה, הכפּה.
התחלתי לסרוג את הדובון בערך בפסח אך היה מאד מאד קשה לעשות אותו. על פי ההוראות היה צריך לספור מס' קטן מאד של עיניים וכל פעם נולדו להן עיניים חדשות, אלוהים יודע מאיפה. הספקתי לעשות ראש, אוזניים, גוף וכפה אחת והפסקתי. הדובונצ'יק הלא גמור הזה, הסתכל עלי מאז בעצבות מסוימת, כמו אומר האם זה גורלי, להישאר לא גמור?
בסוכות החלטתי שיש לסיים את חובותיי לדובון ופניתי למלאכת הכנת הכפה הנותרת ושתי הרגליים. אחרון אחרון חביב נותר לרקום את העיניים ואת האפון ואולי הפה. הרקמה הזאת הייתה החלק הקשה ביותר. אולי שש או שבע פעמים רקמתי ופרמתי, ולפתע אף הבנתי שזה איננו דובון אלא דובנת. דובנת קטנה ונחמדה. יסלחו לי חברותי הפמיניסטיות הנאבקות על הפסקת השימוש בוורוד לילדות באוטומט, אך זאת הייתה דו ב נ ת . סרגתי לה חצאית קטנה, פפיון לצוואר ואפילו קשת לשיער. אתמול היא נראתה לי קצת משונה, העיניים לא היו במקום והחיוך יצא מוזר. היום החלטתי לא לוותר ולתקן לה את הפנים ויהי מה.
והנה טסי, הדובנת הקטנה, עם כפּות רכות ועבר פולני, אך לגמרי תוצרת ישראל.
אחרי שאני קונה בסופר מרקט או בכל חנות אחרת, יש תמיד ערך מוסף לעצם הקנייה: השקיות בהן הושמו המצרכים. המחשבות מתחילות להתרגש מהשאלה, מה אעשה בהן הפעם? למה יהפכו במהלך משחקי המיחזור שלי? אם אלו שקיות צבעוניות אז בכלל השמחה רבה, במיוחד אם הצבעים נדירים, כמו סגול או כחול.
כאשר אני יוצרת חוט מהשקיות, אני גוזרת במספריים גם את הידיות והתחתית, אך הן אינן נזרקות לפח אלא נשמרות.
כאשר יש לי מספר רב של אלה, אני עושה מהן חבל על ידי יצירת צמה:
ולאחר שהחבל כבר ארוך, ויש לי מספיק שיירי חוטים מהשקיות, אני פונה למלאכת אריגת החבלים, אני סורגת סביבם בקרושה וכך זה נראה במהלך העבודה.
אני מבקרת בבלוג של איזבל קסדיאן, אמנית צרפתית מופלאה, שמאתגרת את מבקרות הבלוג שלה בכל מיני משימות נחמדות.
הפעם מדובר היה על קמע מזל.
מעניין היה לראות את ההשפעות התרבותיות מהן נלקחו הרעיונות, החל מלוכד חלומות אינדיאני, דרך קמע יפני (אוממורי ) של דת השינטו ועד לתלתן בעל ארבעה עלים ואדלוייס, כל כך אירופיים.
היה מוזר לא לראות לא חמסה ולא עין כחולה.
אז הנה אני משלימה את החסר.
שיהיה במזל .
לפני כמה שבועות התחלתי פרויקט קרושה. לא היה לי מושג מה הוא יהיה. התחלתי בריבוע בצבע פוקסיה ואז החלטתי שאולי אשבץ בעבודה הזאת, העשויה משקיות ניילון, גם חרוזים מנייר שהכנתי לפני כמה חודשים. לעבודות כאלה יש חיים משלהן והן מוליכות אותי לעצב את הדוגמה. אני בעיקר מקשיבה ונהנית תוך כדי מהתהליך. נוצר ריבוע יפייפה ועדיין לא ידעתי מה יעלה בגורלו.
הורי נסעו לחו"ל וכשחזרו, ציפתה לי הפתעה. הם קנו לי מצלמה חדשה, לבנה, בדיוטי פרי.
ואז הבנתי: מה שהתחלתי היה מיועד לאותה מצלמה חדשה. תיק קטן שיכיל אותה ואותו אוכל לתלות באלכסון על כתפי.
כשהייתי קטנה והיינו נוסעים לתל אביב דרך רמת גן, מול המשטרה לערך, היה מופיע פסל של לביאה המגנה על גוריה. קראתי לה ארייאה. אם לזכר קוראים אריה אז לנקבה קוראים כך, לא?
עד היום הזה המילה לביאה נשמעת לי קצת לא מתאימה, לא ממש נותנת את מלוא העוצמה של נשות מלך החיות, וכשאני נתקלת בכזאת, מייד צפה ועולה המילה הזאת - "ארייאה".
הכרתי מקרוב "ארייאה" כזאת. אחותי. אלו נשים מנהיגות, רחבות לב, חכמות ופקחיות, יש בהן מתיקות כובשת ויופי מלכותי, הן בעלות אינסטינקטים חדים, מסורות, חמות, ו - תקיפות. מגינות על הגורים שלהן בחירוף נפש ובאומץ, אך אם מרגיזים אותן הן שואגות או נותנות מכה חדה ומדויקת בכפה שלהן, וזאת יותר לפה מכפה (וזאת, כמובן מכה מטאפורית). לא נעים אך מצוין להגדרת גבולות ולשמירה על טריטוריה.
אחותי מצאה את בן זוגה, אריה כמוה.
מדי שנה אנו חוגגים להם את יום ההולדת המשותף, והשנה החלטתי לגייס את העניין שלי בקרושה העשוי משקיות ניילון להכנת הפתעה קטנה.
