דובנת קטנה וורודה

כשהיינו ממש קטנים וביקרנו בגן חנה, היינו הולכים לפעמים לבית של חיה העוזרת לגננת ורואים בטלוויזיה שלה סרטון אנימציה בשחור-לבן בו כיכב נדי פעמוני. לא לכולם בכלל הייתה טלוויזיה בבית באותם הימים והביקורים הללו נחרטו חזק בזיכרון. את רוב הרפתקאותיו בילה נדי עם חברו הטוב אוזניון, ולא ישכח גם מר פלוד השוטר. אך לנדי הייתה גם חברונת מתוקה - טסי. טסי הייתה דובנת חומה, היו לה כפּות רכות והיא הייתה נפלאה. חמודה, מתחשבת, חכמה, מחבקת ברכות, אוהבת בלי תנאי ותמיד מעודדת את נדי למרות כל התלאות שעבר.

למי שזוכר, היו גם הספרים שתורגמו לעברית. אלו היו ספרים קטנים, הציורים בהם היו צבעוניים ובאיכות גבוהה מאד. הזיכרון שלי מהם הוא זיכרון של קדם קריאה, אני זוכרת אותי מסתכלת על הציורים היפים, מספרת לעצמי מחדש את ההרפתקאות בהן נתקל נדי על פי הציורים, ואת טסי שהייתה שם לצידו. מתוקה ודובית. אחת מגיבורות ילדותי, אולי אפילו מודל לחיקוי לאופן ההתייחסות הנאותה לזולת עד היום הזה.

 

סבתא שלי עלתה לארץ כאשר הייתה בת שמונה עשרה בראשית שנות ה - 20 של המאה הקודמת. היא הייתה ציונית, ידעה עברית מהבית, למדה בגימנסיה עברית, הייתה חברה בשומר הצעיר. היא ידעה מצוין פולנית אך נשבעה לעצמה שלעולם לא תדבר יותר בשפה הזאת ברגע שכף רגלה תדרוך על אדמת ארץ ישראל. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בפולנית. היו מילים ספורות שאיכשהו חמקו מהאיסר הזה ומצאו את דרכם אל השפה המשפחתית. שתיים מהן התייחסו לנשים: האחת - שצ'פה (כנראה שהתרגום הוא סוסה אצילה או משהו כזה) לבחורה רזה, השנייה - משינה לבחורה גדולה. והייתה עוד מילה אחת שהגיחה לה: לאפּה  או לאפּונזה, ובעברית - כפּה. יש משהו כל כך רך ומתוק במילה הזאת, זאת לא כאפה, לא כף, לא צ'אף. כפּה עם דגש בפה. צליל המילה מעביר משהו מהרכות הזאת של האחיזה בכף היד בעיקר בהקשר של כף קטנה של פעוט. בביתנו אמרו, תני לי כפּה, לא תני לי יד.

 

ואיך זה מתקשר לטסי? ומה היא בכלל עושה כאן בבלוג  שלי?

 

לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה לעשות דובון טדי משקיות ניילון. הגיעו לידי כמה שקיות ורודות של רשת רמי לוי וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נחמד לעשות מהן דובון. חיפשתי ברחבי האינטרנט ואז מצאתי ביו טיוב את הסרטון הבא:

 

 

 

לקבלת ההדרכה המדויקת לעשיית הדובון, הייתה רשומה כתובת של בלוג וכשהגעתי אליו, הסתבר שהוא לא פחות ולא יותר,  בפולנית. היו שם הוראות, אך מאיין לי לדעת מהן ההוראות לרגליים או לכפות הידיים?

 

ואז הופיעה המילה הזאת:

 

Łapki

 

כמו חץ מהזיכרון נשלפה הלאפּה, הכפּה.

 

התחלתי לסרוג את הדובון בערך בפסח אך היה מאד מאד קשה לעשות אותו. על פי ההוראות היה צריך לספור מס' קטן מאד של עיניים וכל פעם נולדו להן עיניים חדשות, אלוהים יודע מאיפה. הספקתי לעשות ראש, אוזניים, גוף וכפה אחת והפסקתי. הדובונצ'יק הלא גמור הזה, הסתכל עלי מאז בעצבות מסוימת, כמו אומר האם זה גורלי, להישאר לא גמור?

 

בסוכות החלטתי שיש לסיים את חובותיי לדובון ופניתי למלאכת הכנת הכפה הנותרת ושתי הרגליים. אחרון אחרון חביב נותר לרקום את העיניים ואת האפון ואולי הפה. הרקמה הזאת הייתה החלק הקשה ביותר. אולי שש או שבע פעמים רקמתי ופרמתי, ולפתע אף הבנתי שזה איננו דובון אלא דובנת. דובנת קטנה ונחמדה. יסלחו לי חברותי הפמיניסטיות הנאבקות על הפסקת השימוש בוורוד לילדות באוטומט, אך זאת הייתה דו ב נ ת . סרגתי לה חצאית קטנה, פפיון לצוואר ואפילו קשת לשיער. אתמול היא נראתה לי קצת משונה, העיניים לא היו במקום והחיוך יצא מוזר. היום החלטתי לא לוותר ולתקן לה את הפנים ויהי מה.

 

והנה טסי, הדובנת הקטנה, עם כפּות רכות ועבר פולני, אך לגמרי תוצרת ישראל.

 

 

 



 

 

כמטחווי קשת

בבית סבתי היה ספר מהודר בהוצאת בצלאל עם כריכה יפה, שהיה שמור בקופסא. בספר הזה היה אוצר של תחריטים על פי סיפורי התנ"ך שיצר הצייר גוסטב דורה. מאד אהבתי להסתכל עליהם ולהפליג בדמיון באמצעותם  למחוזות רחוקים אלו שלפתע אפשר היה להסתכל עליהם. שתי תמונות עמדו זו מול זו: הגר המשולחת מן הבית יחד עם בנה ישמעאל למדבר, ואח"כ תמונת הגר המתפללת אל ה' וישמעאל נמצא במרחק ממנה, זרוק.  בתנ"ך נעשה שימוש בביטוי מעניין לאותו מרחק בו ישבה  - כמטחווי קשת, 

 גוסטב דורה הגר משולחת למדבר

למרות שבטקסט וגם בציור ניתן להבין שהגר נתייאשה מלהציל את בנה ושמה אותו רחוק כדי שלא תראה אותו במותו, האופן בו אני מבינה זאת הוא שהיא ישבה במרחק כזה, כך שתוכל לשמור על קשר עין עם בנה, לא קרוב מדי אך גם לא רחוק מדי ממנו, כך שכאשר ישמיע קול, תוכל לפנות לעברו ולעזור לו.

 

גוסטב דורה, תפילת הגר

המרחק הזה, בין אם הוא קונקרטי או מטאפורי, מלווה אותי כבר הרבה שנים, זה מרחק שלעתים יש לשמור מהקרובים אלינו אך שרוצים לפתע להתרחק, להתבודד, לשמור מרחק. קשר עין מטאפורי של זיקה שקטה כדי להיות בטווח הראייה והשמיעה במקרה הצורך.

 

לפני כחודשיים, שבתי יום אחד הביתה ומצאתי על מיטתי את קטנה, ולידה גורונת שזה עתה נולדה. לגורונת פרווה שחורה ויפייפיה, עם כתם לבן על בטנה וכמה פסי לבן מרומזים על גבה. קטנה וקטנה-קטנה כפי שקראתי לה, בילו את שבועות חייה הראשונים של הגורונת בחדר השינה שלי, בסלסלה מוצנעת במקום בטוח. קטנה-קטנה  גדלה מיום ליום, השמינה והחלה לפקוח עיניים, לחקור את העולם ולשחק. באחד הימים כשבאתי הביתה, לא מצאתי אותן. חיפוש מהיר בגינה פתר את התעלומה: קטנה לקחה את קטנה - קטנה אל פינה מוסתרת היטב של חצר השכן ושם שיכנה אותה. קטנה הגיעה הביתה כדי לאכול ואז חמקה במהירות בחזרה אל מקום המסתור. לפני שבועיים לערך, הן הופיעו שוב בבית, אך הפעם הגורה הקטנה נראתה כבר אחרת: סקרנית, חקרנית, משחקת ומשתעשעת, צמודה לאמה אך גם מתרחקת. מתקרבת ומתרחקת. וקטנה - מיישמת בצורה אינסטינקטיבית את אותו המרחק - כמטחווי קשת. כשהגורה מתרחקת יותר מדי, קטנה משמיעה קולות ייחודיים לקרוא לה, והיא באה מיד. חוזרת אל אמא שלה לקבל מנת ביטחון וחום ואז יוצאת שוב אל מסעות הגילוי שלה. וקטנה - שומרת על אותו מרחק מופלא - כמטחווי קשת.

 

כמה זה קשה לפעמים לשמור על המרחק הזה, לא להציק, לא לנג'ס, לא להתקף  בחרדת נטישה או תחושת זניחות, כשמדובר ביקרים לנו. זאת תורה שיש ללמוד אותה ואפשר ללמוד אותה: קשר לב וקשב לב כמטחווי קשת.

 

 

"עוגת גזר"

כל שנה בארוחת החג של ראש השנה, הייתה סבתא שלי, אמא של אמא, מבשלת תבשיל ייחודי שמעולם לא שמעתי שמישהו אחר בישל או הכיר. היא קראה לזה "עוגת גזר". אלו כדורים מתוקים המאודים ומבושלים על מצע של "מטבעות" גזר.

 

סבתא שלי בישלה בישול מעודן ביותר, איטי וטעים להפליא. כך במרק העוף שהייתה עושה שיצא כמו שיר, חוויה כמעט רוחנית הייתה לאכול ממנו, וכך גם בתבשיל הזה, שטעמו היה מיוחד מאד, השאיר בפה תחושת מתיקות נעימה ולא עמוסה מדי.

 

המתכון מעולם לא  הועלה על הכתב ונעלם לאחר מותה (כשהייתי בכיתה י"א)  ומאז, כל שנה אני מנסה לשחזר את המאכל המיוחד הזה. האם זה הטעם שהיה לו? האם ניתן יהיה לשחזר את הקסם הזה? תהליך השחזור מעניין כשלעצמו. הרכב החומרים, אופן ההכנה, הקונספציה של המאכל. האם לבשל כמו קציצות? או כמו כדורים? בישול מהיר? בישול איטי? שמן? מרגרינה? חמאה? גישושים בערפל ולבסוף משהו יוצא.

 

אז הנה שחזור המתכון שאולי בכ"ז נותן ולו שייר זיכרון וטעם ממה שהיה המאכל הזה.

 

 

המרכיבים:

3-5 גזרים, מקולפים וחתוכים למטבעות

100 גרם מרגרינה

 

100 גרם חמאה

3-4 כפות ריבה

3-4 כפות דבש

חופן נדיב של צימוקים

קמח רגיל (לפי ההרגשה, כאן אין כמות מסוימת).

תפוח גרנד אחד מגורר על פומפיה גסה

מעט קינמון

 

אופן ההכנה:

מקלפים את הגזרים וחותכים למטבעות.

שמים בסיר את המרגרינה וממיסים קלות, מוסיפים את הגזרים ומבשלים על האש הקטנה ביותר במשך כ10-15 דקות.

 

מוסיפים לחמאה (רכה במקצת) את הריבה והדבש ומערבבים ליצירת אמולסיה, מוסיפים את גרד התפוחים, הצימוקים והקינמון, אח"כ מוסיפים בהדרגה קמח (כל פעם חופן) עד ליצירת בצק שהוא רך עדיין וכבר לא נדבק לידיים.

 

צרים מהתערובת כדורים ושמים בעדינות על מצע הגזרים. מאדים את הכדורים כמה דקות כאשר הסיר מכוסה במכסה (כך גם לאורך כל הבישול). לאחר כמה דקות, מוסיפים מים קרים (חשוב מאד שיהיו קרים) וממשיכים לבשל על אש קטנה מאד. מבשלים כשעה, אם חסרים מים, אפשר להוסיף עוד במהלך הבישול, חשוב מאד שהמים המוספים יהיו קרים.

 

         

המאכל הזה מחבר בין הסמלי לריאלי. שתהיה תחושת שפע ועונג מתיקות ועושר.

 

חג שמח ושנה טובה.

                                         

 

ווחשתיני אווי

כשהייתי ילדה, ראיתי בקביעות את הסרטים בערבית ביום שישי, אלו היו בעיקר סרטים מצריים, שפתחו בפני צוהר מרתק לחיי שכננו, לדילמות המרכזיות שהעסיקו את החברה במצריים, לשחקני הענק המעולים שלהם, גם המצחיקים וגם הרציניים, ולערבית המצרית היפיפייה. ביטוים כמו "ווחשתיני אווי" (מאד התגעגעתי אלייך) אנא מזלום (אני מקופח) ואי אפשר כמובן בלי ה"מיש מומכן, מוסטחיל" (לא יכול להיות, בלתי אפשרי), היו שגרה ברבים מהסרטים. אסכנדריה מחד וקהיר מאידך, מולוחיה ופול, צחוק ודמע, דילמות שבינו לבינה. האוזן קלטה, הקשיבה והעין ראתה והבינה.

 

בתיכון למדנו ערבית עם המורה הבלתי נשכח שלנו, מיקי. הוא היה בחור צעיר, גבוה ונחמד, מלא אופטימיות וגם מורה נהדר. למדנו קטעים מרתקים על מסעות טיילים מימי הביניים שהיו כתובים בערבית ארכאית, למדנו קטעי עיתונות, את כל הבניינים והמשמעות שלהם, את הניקוד המיוחד ובכלל, עשינו הכרה עם השפה.

 

אפילו חשבתי ללמוד באוניברסיטה בחוג למזרח תיכון. (על ה"תנזימאת" באימפריה העות'מנית למדתי מגרשוני הנערץ), אך בסופו של דבר החלטתי שהמזרח התיכון כנראה יסתדר בלעדי. חיי פנו לכיוונים אחרים והערבית נשכחה לה, הפכה להיות חלק מהעבר שלי שלא נעשה בו יותר שימוש.

                                            
                                                                        ...

 

כבר כמה שנים שהקורס אותו אני מרכזת באוניברסיטה, על התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, נלמד, במסגרת תוכנית לנחיתה רכה באו"פ לסטודנטים דוברי ערבית, בערבית. המפגש בין הסטודנטים הללו לחומרי הקורס מצד אחד, ולי כמרכזת עם הסטודנטים מאידך, איננו פשוט, מורכב, מאתגר מאד ומעלה תהיות רבות.

 

בסמסטר הקיץ הנוכחי, למדו סטודנטים רבים את הקורס בערבית.

 

לכל אחד מהמנחים בקורס (דוברי עברית וערבית) פתחתי פורום באתר הקורס. בפורומים של המנחים בערבית, החלו להופיע הודעות הכתובות בערבית, כדבר המובן מאליו. נוכחות ברורה שלא השאירה שום ספק: בקורס לומדים ולומדות סטודנטים וסטודנטיות שעברית איננה שפת אימם, ששייכים למיעוט בחברה הישראלית, שהשפה שלהם אחות לעברית אך היא ערבית, שהם חלק מהסטודנטים באו"פ בפרט וחלק מהאוכלוסייה הישראלית בכלל. אולי נשמע בנאלי, אך נוכחות האותיות בערבית, המחישה עובדות ידועות אלו באופן חד משמעי ומציאותי.

 

הנוכחות השקטה הזאת  סיקרנה אותי, במיוחד לקרוא ולנסות להבין (שוב) את האותיות הללו, לצרף מילה למילה, משפט למשפט, על חומרים המוכרים לי מאד.

 

בהתחלה ההרגשה הייתה כמו של מי שמנסה לרכוב על אופניים אחרי הרבה שנים, קריאה חלודה ומקוטעת, אך לאט לאט התחלתי להבין. היה מעניין מאד לקרוא את חילופי הדברים בין המנחים לסטודנטים, את מילות הכיבודים והנימוסים, את ההתלבטות בין ערבית ספרותית ומדוברת, שגיאות הכתיב (בערבית! יכולתי לזהות אותן...) ובכלל, את התרגום של המינוחים מעברית לערבית, שלפעמים מחדד ולפעמים מטשטש את המשמעות.

 

בסוף הסמסטר, הגעתי לשני שיעורים: בשיעור אחד, ביקשתי מהמנחה להמשיך ללמד כרגיל, חייבת לומר שהבנתי הרבה מאד ממה שאמר. מתהום נשיית הזיכרון, החלו לצוף מילים ששכחתי על קיומן, התדפקו על שערי המחשבות וצצו להן משום מקום.  בשיעור השני, מצאתי עצמי ניצבת מול כיתה גדולה, כולה נשים, צעירות יותר וצעירות פחות, חלקן בגילוי ראש, חלקן בלבוש צנוע ובכיסוי ראש וחלקן ממש בכיסוי ראש וגוף של נשות התנועה האיסלאמית. דיברתי איתן על המבחן. המפגש היה מרתק. הרגשת הזרות הראשונית חלפה מהר, הבהרתי להן שהן יכולות לדבר איתי בערבית כי אני מבינה, הקשבתי למה שאמרו ועניתי להן (אמנם בעברית אך בהתייחס למה שאמרו בערבית).  זאת הייתה פגישה טובה, כזאת שיכולה להתקיים לפעמים כשיש רק נשים (ויסלחו לי קוראיי הגברים). תחושה של תכליתיות ובהירות ביכולת להעביר מסר וגם לקלוט מסר. השתדלתי לדבר לאט, הסתכלתי על פניהן, חייכתי ושיחקתי איתן בשאלות. הפנים הארוכים והרציניים התחלפו בחיוכים ובסוף השיעור התחושה הייתה נעימה.

 

בשעות שאחרי השיעור, חלפו במחשבה שלי המון מילים, בערבית, הופיעו להן פתאום, כמו אומרות, כן, אנחנו חלק מהזיכרון שלך, חלק מהנוף הלשוני שלך - של כולנו, של שפת השכנים - קרובה ורחוקה כאחת, דומה ושונה, טעונה ותמימה, לטוב ולרע.

 

 

 

ארייאה

כשהייתי קטנה והיינו נוסעים לתל אביב דרך רמת גן, מול המשטרה לערך, היה מופיע פסל  של לביאה המגנה על גוריה. קראתי לה ארייאה. אם לזכר קוראים אריה אז לנקבה קוראים כך, לא?  

 

 

עד היום הזה המילה לביאה נשמעת לי קצת לא מתאימה, לא ממש נותנת את מלוא העוצמה של נשות מלך החיות, וכשאני נתקלת בכזאת, מייד צפה ועולה המילה הזאת - "ארייאה".

 



הכרתי מקרוב "ארייאה" כזאת. אחותי. אלו נשים מנהיגות, רחבות לב, חכמות ופקחיות, יש בהן מתיקות כובשת ויופי מלכותי, הן בעלות אינסטינקטים חדים, מסורות, חמות, ו - תקיפות. מגינות על הגורים שלהן בחירוף נפש ובאומץ, אך אם מרגיזים אותן הן שואגות או נותנות מכה חדה ומדויקת בכפה שלהן, וזאת יותר לפה מכפה (וזאת, כמובן מכה מטאפורית). לא נעים אך מצוין להגדרת גבולות ולשמירה על טריטוריה.

 

אחותי מצאה את בן זוגה, אריה כמוה.

 

מדי שנה אנו חוגגים להם את יום ההולדת המשותף, והשנה החלטתי לגייס את העניין שלי בקרושה העשוי משקיות ניילון להכנת הפתעה קטנה.

 

והתוצאה לפניכם.

 

 

יומולדת שמח לכל האריות והארייאות.